You are currently browsing the tag archive for the ‘פלסטינים’ tag.

צריך באמת מידה רבה של צביעות וצדקנות כדי להשתמש בסיסמה הזו. האם היהודים אימצו אסטרטגיה של אי-אלימות במאבקם לעצמאות? האם הכיבוש איננו אלים?

אם נתעלם מההעדפות שלנו, החוק הבינלאומי מכיר בזכותו של עם להתנגד לדיכוי, כיבוש וקולוניאליזם במאבק מזוין, כל עוד אזרחים אינם מהווים מטרה.

אבל, למעשה, ההמונים הפלסטינים משתתפים במאבק לא מזוין מדי יום, בכך שהם עוברים במחסומים או נמנעים מהם, בכך שהם בונים מחדש בתים "לא מורשים" שנהרסו, או מפגינים נגד המדיניות הישראלית. המאבק הלא-מזוין איננו מדווח והוא לא מוכר ולא "מעניין תקשורתית". התקשורת נוטה לדווח על עימותים אלימים ולא על מעשיהם של פעילי שלום. קל למנות את הילדים שהופכים "שהידים", אך כמה ילדים אינם עושים כן? לא כל הפלסטינים מאמינים שמאבק מזוין הוא האסטרטגיה הנכונה. למשל, תנועת הסולידאריות הבינלאומית, יחד עם תנועות פלסטיניות אחרות – דבקות באדיקות במדיניות לא אלימה – גם אם חלקם רואים בה לגיטימית. חלק אחר רואים את המאבק המזוין כמזיק, משום שהפלסטינים לא יכולים להביס את ישראל מבחינה צבאית; אחרים חוששים שאם העולם יראה בהם טרוריסטים, זה עלול להאפיל על מטרתם הצודקת; וחלק שוללים זאת בנימוק של זכויות אדם.

אש"ף הציע לזנוח את המאבק המזוין כשהכריז על עצמאות פלסטינית ב-15 בנובמבר 1988, בתנאי שהכיבוש יסתיים ומדינה פלסטינית תקום. ההצעה חזרה בחסות הליגה הערבית, ושוב במסמך האסירים, והצעות דומות מצויות על השולחן כל הזמן, בגיבוי בינלאומי רחב. האם נסכים להן, או שאנחנו מי שבוחר באלימות?

לעיון נוסף:

נתניהו: כך חיבלתי בהסכמי אוסלו, וכך לדעתי צריך לטפל בפלסטינים

1. דעת הקהל הפלסטינית הייתה דווקא בעד ריסון האלימות כלפי אזרחים.

הסיבה העיקרית מאחורי ה-הֻדנַה (הפוּגה) של החמאס ב-2005-2006 הייתה הצורך להתחשב בשאיפות של הציבור הפלסטיני, אשר תמך באופן כללי ברגיעה ובפירוק הקבוצות החמושות (Center for Special Studies 2006). בהכללה, במשך רוב הזמן, רוב הציבור הפלסטיני מתנער מפגיעה באזרחים. הרוב גם חיים, חרף הדיכוי הצבאי, בלי לשאת נשק. הם עוברים במחסומים או נמנעים מהם, משתתפים בהפגנות, או לא, מגדלים ילדים, והולכים לעבודה. מיליוני בני אדם שאינם לוקחים חלק באלימות כלפי אזרחים בכלל "לא נספרים".

2. לפלסטינים אין מונופול על הטרור.

רה"מ לשעבר, בנימין נתניהו (1995), מגדיר טרור כ"תקיפה מכוונת ושיטתית של אזרחים במגמה לזרוע מורא, לשם מטרה פוליטית". לפי הגדרה זו הן ישראל והן הפלסטינים אשמים בטרור. במהלך האינתיפאדה השנייה למשל, יותר מ-1,000 אזרחים ישראלים נהרגו, כולל 113 קטינים, וכ-6,000 נפגעו. באותה העת נהרגו כ-4,400 פלסטינים מהתקפות ישראליות, כאשר בין 46% – 60% מהם לא השתתפו בלחימה, ובהם יותר מ-860 קטינים. יותר מ-29,000 פלסטינים נפצעו (לפי נתוני הצלב האדום). כולם היו קרבנות טרור.

אם אנחנו מאמצים גישה של זכויות אדם לנושא הטרור, אנו אוסרים כל פגיעה, הרג או איום על אזרח שאינו לוחם בכל דרך. הגישה של זכויות אדם שימושית במיוחד בכך שהיא מגנה כל סוג של טרור, בין אם על ידי שחקנים לא-מדינתיים (אלו שבדרך כלל מואשמים בטרור) או ממדינות (אשר לרוב יוצאות פטורות). אבל האמת היא, שמדינות הן האחראיות לרוב הגדול של האלימות וההרוגים, ולכן הרבה יותר חשוב לדרוש מהן דין וחשבון כלפי החוק הבינלאומי, מאשר מהקבוצות שאנו קוראים להן "טרוריסטיות". בספרו "מוות על ידי ממשלה" טוען ר"ג רומל (1994: 13) שכ-170,000 אזרחים תמימים נהרגו על ידי ארגוני טרור לא-מדינתיים במרוצת המאה העשרים, מספר לא מבוטל, אבל הוא מוסיף:

במהלך שמונים ושמונה השנים הראשונות למאה זו [ה-20], כמעט 170 מיליון גברים נשים וטף נורו, הוכו, עונו, נדקרו, נשרפו, הורעבו, הוקפאו, רוסקו או הועבדו למוות; נקברו חיים, טובעו, נתלו, הופצצו, או נהרגו בכל אחת מהדרכים הרבות של ממשלות לגרום את מותם של אזרחים וזרים לא חמושים וחסרי ישע. ואפשר שמתו עד כ-360 מיליון בני אדם.

וכל זה לא כולל את זאיר, בוסניה, סומליה, סודאן, רואנדה, לבנון, עזה, ממשל סדאם-חוסיין והשפעת הסנקציות של האו"ם על האזרחים העיראקיים, ורציחות בחסות מדינות – שאירעו אחרי שרומל אסף את נתוניו. זה גם לא כולל את כל האמצעים שמשתמשות בהן מדינות שאינם מובילים בהכרח למוות: עינויים, כליאה, רדיפה, הריסת בתים, הרעבה מזורזת, איומים וכל השאר.

כלומר, בעוד ש"טרור מלמטה" הוא לא חוקי, לא מוסרי ונורא, הוא מחוויר לעומת ה"טרור מלמעלה" של מדינות, ובכללן גם זה של ישראל. זו הסיבה שבגללה אנחנו לא צריכים כל הזמן להאשים, אלא לגרום לצדדים לקחת אחריות על מעשיהם במסגרת זכויות האדם והחוק הבינלאומי.

לעיון נוסף:

– ו/או –

יהודים וערבים מעולם לא חיו יחד בשלום


קודם כל, אילו זה היה המצב, הרי שכול הרעיון הציוני, להביא לאזור של מאות מיליוני ערבים כמה יהודים – היא לא רעיון מי יודע מה….

 

למרבה המזל, זה ממש לא נכון.

1) אל תשליכו את האנטישמיות באירופה על ההיסטוריה של היהודים במדינות ערב.

לאורך ההיסטוריה הארוכה של המזרח התיכון וצפון אפריקה חיו קהילות יהודיות משגשגות כמעט בכל מקום. מקרים של מתחים ותקריות ארעיות של סכסוך בוודאי היו, אך הם היו מעטים ביותר, וזניחים עם מוסיפים לכך פרספקטיבה היסטורית (בין אם 1600 שנים של אסלאם, ובין אם אלפי שנים של דו-קיום פרה-אסלאמי). אמת, התפיסה של שוויון לא הייתה אז כמו שהיא קיימת היום, וזה נכון גם למערב, עד המהפכות האמריקאנית והצרפתית. אבל ללהק את המוסלמים בתפקיד ה"אויב" הנצחי של יהודים באשר הם, זה כמו שבדרום ארה"ב אמרו בשנות ה-50' שלבנים ושחורים פשוט לא יכולים לחיות יחד.

יהודים היו הנרדפים הקבועים של הנצרות, לא של האסלאם. בזמן שבאירופה הופצו עליהם עלילות דם ובעת שהם הותקפו, נאנסו להמיר את דתם ואף עונו והוצאו להורג ברחבי "העולם הנוצרי", דווקא "בעולם האסלאם" יהודים ונוצרים הוכרו כ"עמי הספר". הם כונו דִ'מִי (בן חסות) ונהנו מאוטונומיה קהילתית פנימית, וזכו לזכויות פרטיות וקולקטיביות שוות, שבזמנו נוהלו בעיקר לפי חוקים דתיים ומסורותיים. שלא כמו בארצות אחרות, במזרח התיכון, לפחות עד שהציונות לא הפכה לאיום ממשי על תושבי הארץ, היהודים לא נחשבו כופרים באסלאם ודתם לא הומרה בכפייה.

ואף יותר מכך, באירופה חשבו את היהודים ל"שמיים" ולתת-סוג של העמים הערבים, אבל דווקא באזורנו היהודים לא נחשבו גורם זר. למעשה, עד הופעת הציונות לא היה מעולם דבר שהתקרב לאידיאולוגיה של אנטישמיות בעולם המוסלמי, והיהודים והנוצרים הכירו עקרונית במעמדם הנחות לזה של המוסלמים (דבר שהתבטא במעשים סמליים ומיסוי). להוציא מקרים יוצאי דופן של שלטון שיעי, ב"עולם הערבי" יהודים מעולם לא סבלו מהגבלות חמורות כמו אלו שנכפו עליהם על ידי הקהילות הנוצריות של אירופה (כמו איסור להחזיק באדמה, לעסוק במקצועות רבים ולהיכנס לערים הגדולות), ורובעי היהודים לא דמו בשום צורה לגטאות האירופיים. כשהיהודים גורשו מספרד ופורטוגל בזמן האינקוויזיציה הנוצרית-קתולית, הם מצאו מקלט באימפריה העות'מאנית המוסלמית. רדיפות, פוגרומים ולבסוף גם השואה היו תוצר של האנטישמיות האירופית והנוצרית, לא של תרבות האסלאם. כפיית הדגם האירופאי של אנטישמיות על המזרח התיכון וצפון אפריקה עושה עוול גדול להיסטוריה של המוסלמים והיהודים ה"מזרחים".

הערבים התנגדו לאימפריאליזם האירופאי, וראו את הציונות כבת חסות שלו. דבר שאיננו מנותק מהמציאות, בהתחשב בהידפקותם של ראשי הציונות על שערי הבריטים, ובנכונותם של האחרונים לספק להם את הצהרת בלפור. ההתנגדות לציונות השפיעה לראשונה גם על מצבם יהודים בחלק ממדינות ערב, במיוחד במצרים ועיראק, ובמידה פחותה בסוריה. עם זאת, חלק ניכר, אם לא רוב – היהודים המזרחים שהיגרו לישראל, עשו זאת מסיבות דתיות וכלכליות, ולא בגלל שגורשו מארצות המקור שלהם, או בגלל שבוצעו בהם פוגרומים כמו ברוסיה, צרפת, פולין או ספרד.

ככלל, יהודי ארצות-ערב חיו על סיר הבשר (בעיקר בעיראק ומצרים), להבדיל מיהודי מזרח-אירופה שחיו בדלות ובמעמד בזוי, וזכו ליחס משפיל ומחפיר. קהילות יהודיות משגשגות קיימות גם היום במרוקו (שם יש אפילו שר יהודי בממשלה) ובתורכיה. אפילו באיראן יש קהילה יהודית.

2) עד הציונות, גם בפלשתינה היו יחסים הרמוניים למדי.

ההיסטוריונים הספרדיים אליהו אלישר (1997) ומירון בנבנישתי (2001) מעידים שגם היחסים בין יהודים וערבים בפלסטין היו הרמוניים בדרך כלל. עליית הציונות שינתה זאת – והמאבק הראשון בין יהודים וערבים התרחש בסג'רה בתחילת המאה העשרים, כשיהודים רכשו אדמת כפר של בעלי קרקע נעדרים וגירשו את האיכרים שעיבדו אותה משך דורות (Khalidi 1997).

כיהודים עלינו לקבל אחריות על מעשינו ולא רק להאשים אחרים. בהקשר זה מהדהדות מילותיו של אחד העם, במאמרו המוקדם מ-1891 "אמת מארץ ישראל":

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו […] רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערבים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא […]

הן זאת בודאי יכלנו [=היינו יכולים] ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה אפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר [=לומר] בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא [=האימפריה העות'מאנית]. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס [=עריצות], כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנם מתהלכים עם הערבים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת.

לכן, הקונפליקט אינו טבע קדמון. אנחנו נתונים בסכסוך פוליטי בין שתי תנועות לאומיות הדורשות את אותה הארץ, ברגע היסטורי נתון. רק אם עומדים על ההגדרה הנכונה של המצב, במקום שנתלה אותו בכוח עליון, אפשר לצאת מהבלגן הזה. אפילו עכשיו, במלאת 43 שנים לכיבוש, 62 שנים לנכבה/עצמאות ומאה שנים לקונפליקט הלאומי, ניתן בנקל למצוא פלסטינים ויהודים-ישראלים עובדים יחד באופן לא אלים למען שלום צודק.

הזינו כתובת מייל, כדי לקבל עדכונים אל שו"ת חדשות.

הצטרפו אל 18 שכבר עוקבים אחריו

להציג את כל השאלות בנושא:

%d בלוגרים אהבו את זה: