You are currently browsing the tag archive for the ‘טרור’ tag.

צריך באמת מידה רבה של צביעות וצדקנות כדי להשתמש בסיסמה הזו. האם היהודים אימצו אסטרטגיה של אי-אלימות במאבקם לעצמאות? האם הכיבוש איננו אלים?

אם נתעלם מההעדפות שלנו, החוק הבינלאומי מכיר בזכותו של עם להתנגד לדיכוי, כיבוש וקולוניאליזם במאבק מזוין, כל עוד אזרחים אינם מהווים מטרה.

אבל, למעשה, ההמונים הפלסטינים משתתפים במאבק לא מזוין מדי יום, בכך שהם עוברים במחסומים או נמנעים מהם, בכך שהם בונים מחדש בתים "לא מורשים" שנהרסו, או מפגינים נגד המדיניות הישראלית. המאבק הלא-מזוין איננו מדווח והוא לא מוכר ולא "מעניין תקשורתית". התקשורת נוטה לדווח על עימותים אלימים ולא על מעשיהם של פעילי שלום. קל למנות את הילדים שהופכים "שהידים", אך כמה ילדים אינם עושים כן? לא כל הפלסטינים מאמינים שמאבק מזוין הוא האסטרטגיה הנכונה. למשל, תנועת הסולידאריות הבינלאומית, יחד עם תנועות פלסטיניות אחרות – דבקות באדיקות במדיניות לא אלימה – גם אם חלקם רואים בה לגיטימית. חלק אחר רואים את המאבק המזוין כמזיק, משום שהפלסטינים לא יכולים להביס את ישראל מבחינה צבאית; אחרים חוששים שאם העולם יראה בהם טרוריסטים, זה עלול להאפיל על מטרתם הצודקת; וחלק שוללים זאת בנימוק של זכויות אדם.

אש"ף הציע לזנוח את המאבק המזוין כשהכריז על עצמאות פלסטינית ב-15 בנובמבר 1988, בתנאי שהכיבוש יסתיים ומדינה פלסטינית תקום. ההצעה חזרה בחסות הליגה הערבית, ושוב במסמך האסירים, והצעות דומות מצויות על השולחן כל הזמן, בגיבוי בינלאומי רחב. האם נסכים להן, או שאנחנו מי שבוחר באלימות?

לעיון נוסף:

נתניהו: כך חיבלתי בהסכמי אוסלו, וכך לדעתי צריך לטפל בפלסטינים

אכן יש ירידה חדה בפיגועים מאז בנייתו. אך אם הירידה קשורה בבניית המכשול, עולות כמה בעיות לוגיות:

  • נכון לסוף 2009 נבנו רק 50.9% מהמכשול. כלומר, חצי מהמכשול כלל לא בנוי עדיין! זה בהחלט מעיד על כך שהירידה הדרסטית בפגיעה באזרחי ישראל כבר ב-2004(!), איננה קשורה למכשול, אלא בגורמים אחרים.
  • משרד הביטחון טוען שהיה זה המודיעין המשופר (סוכנים וציתותים) והפעילות בתוך הערים הפלסטיניות, שהביאו להפחתה בפיגועים.
  • גורם אחר, משמעותי ביותר, לירידה בפיגועים, הוא התשישות ברחוב הפלסטיני והקריסה הכלכלית, שדחפו להודנה החד צדדית שהכריז חמאס.
  • אפשר להוסיף לכל אלו גם את 9-12 אלפי הכלואים ששבתה ישראל, ברובם פעילים פוליטיים ולא מפגעים, שרוקנו והביסו את הרחוב הפלסטיני, בלי קשר לטרור או לגדר.
  • אם ניקח בחשבון גם את האפשרות להפגיז מעליה, לעבור דרכה (למשל בתעלות ניקוז) ומתחתיה (במנהרות), ולפגוע במתנחלים, הרי שאם היו רוצים – הפלסטינים היו יכולים גם לפגוע בנו גם אם החומה הייתה בנויה. כך שעצם זה שהם לא עשו זאת, מלמד שהסיבות הן אחרות.
  • דו"חות ממשלתיים מעידים על כך שרוב המפגעים בתוך ישראל עברו בכלל במחסומים, ולא בדרכים עוקפות.

אם החומה לא הייתה הגורם הראשון בהורדת כמות הנפגעים, אזי עלינו לשאול את עצמנו – האם הגדר מוסיפה לביטחון, או מזיקה לו בטווח הארוך.

לקריאה נוספת:

1. דעת הקהל הפלסטינית הייתה דווקא בעד ריסון האלימות כלפי אזרחים.

הסיבה העיקרית מאחורי ה-הֻדנַה (הפוּגה) של החמאס ב-2005-2006 הייתה הצורך להתחשב בשאיפות של הציבור הפלסטיני, אשר תמך באופן כללי ברגיעה ובפירוק הקבוצות החמושות (Center for Special Studies 2006). בהכללה, במשך רוב הזמן, רוב הציבור הפלסטיני מתנער מפגיעה באזרחים. הרוב גם חיים, חרף הדיכוי הצבאי, בלי לשאת נשק. הם עוברים במחסומים או נמנעים מהם, משתתפים בהפגנות, או לא, מגדלים ילדים, והולכים לעבודה. מיליוני בני אדם שאינם לוקחים חלק באלימות כלפי אזרחים בכלל "לא נספרים".

2. לפלסטינים אין מונופול על הטרור.

רה"מ לשעבר, בנימין נתניהו (1995), מגדיר טרור כ"תקיפה מכוונת ושיטתית של אזרחים במגמה לזרוע מורא, לשם מטרה פוליטית". לפי הגדרה זו הן ישראל והן הפלסטינים אשמים בטרור. במהלך האינתיפאדה השנייה למשל, יותר מ-1,000 אזרחים ישראלים נהרגו, כולל 113 קטינים, וכ-6,000 נפגעו. באותה העת נהרגו כ-4,400 פלסטינים מהתקפות ישראליות, כאשר בין 46% – 60% מהם לא השתתפו בלחימה, ובהם יותר מ-860 קטינים. יותר מ-29,000 פלסטינים נפצעו (לפי נתוני הצלב האדום). כולם היו קרבנות טרור.

אם אנחנו מאמצים גישה של זכויות אדם לנושא הטרור, אנו אוסרים כל פגיעה, הרג או איום על אזרח שאינו לוחם בכל דרך. הגישה של זכויות אדם שימושית במיוחד בכך שהיא מגנה כל סוג של טרור, בין אם על ידי שחקנים לא-מדינתיים (אלו שבדרך כלל מואשמים בטרור) או ממדינות (אשר לרוב יוצאות פטורות). אבל האמת היא, שמדינות הן האחראיות לרוב הגדול של האלימות וההרוגים, ולכן הרבה יותר חשוב לדרוש מהן דין וחשבון כלפי החוק הבינלאומי, מאשר מהקבוצות שאנו קוראים להן "טרוריסטיות". בספרו "מוות על ידי ממשלה" טוען ר"ג רומל (1994: 13) שכ-170,000 אזרחים תמימים נהרגו על ידי ארגוני טרור לא-מדינתיים במרוצת המאה העשרים, מספר לא מבוטל, אבל הוא מוסיף:

במהלך שמונים ושמונה השנים הראשונות למאה זו [ה-20], כמעט 170 מיליון גברים נשים וטף נורו, הוכו, עונו, נדקרו, נשרפו, הורעבו, הוקפאו, רוסקו או הועבדו למוות; נקברו חיים, טובעו, נתלו, הופצצו, או נהרגו בכל אחת מהדרכים הרבות של ממשלות לגרום את מותם של אזרחים וזרים לא חמושים וחסרי ישע. ואפשר שמתו עד כ-360 מיליון בני אדם.

וכל זה לא כולל את זאיר, בוסניה, סומליה, סודאן, רואנדה, לבנון, עזה, ממשל סדאם-חוסיין והשפעת הסנקציות של האו"ם על האזרחים העיראקיים, ורציחות בחסות מדינות – שאירעו אחרי שרומל אסף את נתוניו. זה גם לא כולל את כל האמצעים שמשתמשות בהן מדינות שאינם מובילים בהכרח למוות: עינויים, כליאה, רדיפה, הריסת בתים, הרעבה מזורזת, איומים וכל השאר.

כלומר, בעוד ש"טרור מלמטה" הוא לא חוקי, לא מוסרי ונורא, הוא מחוויר לעומת ה"טרור מלמעלה" של מדינות, ובכללן גם זה של ישראל. זו הסיבה שבגללה אנחנו לא צריכים כל הזמן להאשים, אלא לגרום לצדדים לקחת אחריות על מעשיהם במסגרת זכויות האדם והחוק הבינלאומי.

לעיון נוסף:

"הרשות הפלסטינית לא מצליחה לשלוט על אנשיה. כל עוד הרשות לא שולטת בטרור, אנחנו לא יכולים לסיים את הכיבוש."


1) לשלוט איך?!

תחשבו כמה מאמץ זה לקח לנו, למרות הכוח העצום של הצבא, המודיעין, כוח האדם והתקציבים. והרי לרשות הפלסטינית בקושי סמכות מוגבלת (60% מהגדה הם בשליטה ישראלית מלאה, ואסור להם לפעול בה; ועוד 21% מצויים בשליטה ביטחונית ישראלית). לרשות אין תשתית של ביטחון לאומי, או כל ריבונות על שטחה, ואוסרים עליה להכניס אפילו ציוד ביון. לכן אין זה סביר לצפות מהרשות שתוכל להשפיע בשטח. בתוך הערים שבהן היא שולטת, אגב, היא עשתה עבודה לא-רעה.

2) לא לסיים את הכיבוש – נשמע די רע לישראל.

ובינתיים, מה? כל עוד הדרישה הבלתי-אפשרית הזאת נמשכת – האם אנחנו צריכים להמשיך ולממן את ההתנחלויות, החומות, הכבישים העוקפים והמחסומים בכל פינה –  אשר מלבים את הסכסוך? לא עדיף לשבור את מעגל הדמים? ולמה לא להפסיק עם הריסות הבתים? עם הפקעת הקרקעות? עם שאיבת המים? עם המחצבות שגונבות משאבי קרקע שאינם שלנו?

3) לא כל התנגדות היא טרור.

אנחנו לא יכולים לצפות שהרשות הפלסטינית תהיה השוטר של ישראל. אלא אם יש תכנית פוליטית המבטיחה את חירותם של הפלסטינים, ושבמסגרתה הפסקת האלימות היא הדדית, כולל מהמתנחלים, הרי שזה פשוט לא יקרה. זכרו שהחוק הבינלאומי מכיר בזכותם של עמים נדכאים להתנגדות ואף למאבק מזוין, כל עוד ההתנגדות לא כוללת פגיעה בחפים מפשע. לכן,לצפות שהעם הנכבש פשוט יקבל בהכנעה את המצב זה לא ריאליסטי ומגוחך. לקרוא לכל ניסיון-דקירת-חייל "פיגוע" ו"טרור", פירושו לטשטש את האבחנה בין אזרחים וחיילים, וזה כבר דבר מסוכן מאוד לכולנו.

הזינו כתובת מייל, כדי לקבל עדכונים אל שו"ת חדשות.

הצטרפו אל 18 שכבר עוקבים אחריו

להציג את כל השאלות בנושא:

%d בלוגרים אהבו את זה: