You are currently browsing the tag archive for the ‘טייסים’ tag.

"אם לא נולדת כאן, אם אינך יהודי, אם לא איבדת קרוב בפיגוע, או לא שרתת בצבא, אינך יכול/ה להבין…"


1) המון תנועות שלום נוסדו דווקא ע"י אישי צבא בכירים.

מעבר לזה שכעמט כל פעיל שלום שירת בצבא, תנועות השלום הגדולות הוקמו על ידי קציני צבא, לא מתוך אי-הבנה של המצב, אלא דווקא מתוך דאגה כנה והשקפה אחרת. "שלום עכשיו", שהייתה פעם תנועת השלום הציונית המרכזית, נוסדה על ידי קציני צבא.  "יש גבול" היא תנועת חיילי מילואים המסרבים לשרת בשטחים הכבושים. "שוברים שתיקה" היא ארגון של חיילים ששירתו בחברון והרגישו צורך לספר. ב"לוחמים לשלום" חברים לוחמי צבא ומפקדים. ו"המועצה לשלום וביטחון" היא איגוד של קצינים בכירים. אפילו אורי אבני ושולמית אלוני לחמו במלחמת השחרור.

אולי במקום לסתום להם את הפה, תקשיבו למה שהם אומרים, ותראו שדווקא חוויותיהם מלמדות על המניעים. יותר מ-635 חיילי מילואים חתמו על "מכתב הלוחמים" של "אומץ לסרב", האומר:

אנחנו, קצינים וחיילי מילואים קרביים בצבא ההגנה לישראל, שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה והנתינה לעם ישראל ולמדינת ישראל; ששירתנו תמיד בקו הראשון. שהיינו ראשונים לבצע כל משימה, קשה כקלה, על מנת להגן על מדינת ישראל ולחזק אותה; אנחנו, קצינים וחיילים קרביים המשרתים את מדינת ישראל במשך שבועות ארוכים בכל שנה, למרות המחיר האישי היקר, היינו בשירות מילואים בכל רחבי השטחים וקיבלנו פקודות והוראות שאין להן ולביטחון המדינה דבר, ושתכליתן היחידה היא הנצחת השליטה בעם הפלסטיני […] משימת הכיבוש והדיכוי אינה משרתת מטרה זאת [=ההגנה על ישראל] – ואנו לא ניקח בה חלק.

בספטמבר 2003, פרסמו 27 טייסי חיל האוויר הצהרה נוספת הקובעת ש"פעולות אלה [=אוויריות בשטחים הכבושים] הן בלתי חוקיות ובלתי מוסריות".

בדצמבר 2003 לוחמי סיירת מטכ"ל פרסמו מכתב לראש הממשלה, שרון, בו כתבו: "אנו אומרים לך היום 'לא ניתן עוד ידינו לשלטון הדיכוי בשטחים; לא ניתן עוד ידינו לשלילת זכויות האדם ממיליוני פלסטינים; לא נשמש חומת-מגן למסע ההתנחלויות".

2) גם לא חסרות משפחות שכולות שחושבות כך.

רבים מאיתנו חוו טרור. נורית פלד, אחת הדוברות הרהוטות של תנועת השלום הישראלית, איבדה את בִּתהּ הצעירה, סמדר, בפיגוע טרור בירושלים. "פורום המשפחות השכולות למען שלום, פיוס וסובלנות" הוא ארגון של משפחות ישראליות ופלסטיניות שאיבדו את יקיריהן בפעולות נגד חפים מפשע. הם מציעים תמיכה הדדית ופעילויות המתנגדות לסכסוך, ופוגשים צעירים משני צידי הקו הירוק כדי לספר להם על כך.

3) מה שאנחנו רוצים זה – לא לשפר את השיטה – אלא להחליפה. מתוך המערכת אפשר רק לשנות את ה-איך, לא את ה-מה. עיקר-הביקורת שלנו היא לא כלפי הצבא, אלא כלפי הפוליטיקאים.

4) בדמוקרטיה זה לא עובד ככה.

מה, אז אם אתה לא מורה אתה לא יכול לבקר את מערכת החינוך? אם אתה לא רופא, אסור לך לומר מילה רעה על היחס של רופאים? ואם אתה לא מהנדס במע"צ אסור לך לחשוב שכל התחבורה מתוכננת עקום? ממתי זה שמי שלא עומד בכל הקריטריונים האלו הוא פחות אזרח? שדעתו פחות נחשבת? מי קבע?

5) ואולי להפך?

זה חשוב לומר שלקרבנות ההתקפות או ליוצאי צבא אין מונופול על האמת. אין משהו מובנה בהתנסות ממקור ראשון שמוכיחה הבנה טובה יותר של האירוע. למעשה, זה הרבה יותר הגיוני שזה בדיו ההפך. כשם שאהבה מעוורת, כמו ש"לא דנים אדם בשעת כעסו", וכמו שפגיעה רגשית פוגעת בשיקול הדעת, כך גם ההשתתפות שלנו באירועים עלולה להיות דווקא בעוכרינו. יכול להיות שזה רק נראה לנו שאנחנו מחשבים את הדברים באופן קר, אבל בעצם, אנחנו קרבנות טראומה, שיכולים להיעזר באיזה מבט שקול מבחוץ.

הזינו כתובת מייל, כדי לקבל עדכונים אל שו"ת חדשות.

הצטרפו אל 18 שכבר עוקבים אחריו

להציג את כל השאלות בנושא:

%d בלוגרים אהבו את זה: