You are currently browsing the tag archive for the ‘הרתעה’ tag.

ברור! זה נכון ומקובל בכל העולם שלמדינות מותר להגן על עצמן. הזכות להגנה עצמית היא מה שהתיר לישראל לפתוח במלחמות 67' ו-73' למשל. אבל מה, בגלל שכל אחד יכול לצאת למסע השתוללות ולהגיד שזאת "הגנה עצמית", החוק הבינלאומי מציב גבולות ברורים בנוגע לגבי הפעילויות השונות. את חלקן הוא מתיר, לחלקן הוא מציב מגבלות, ויש כמה שהוא אוסר לגמרי. בעיקר כאלו שפוגעות באזרחים של מדינה אחרת.

ובדיוק כפי שבית הדין הבינלאומי מגן על זכות ההגנה של ישראל, הוא גם דוחה את הדרכים שבהן היא בוחרת לעשות זאת.

זה לא ה"מה" אלא ה"איך".

ר' גם:

מוזר. ראשי אמ"ן בתחילת שנות התשעים טענו דווקא ש"כושר ההרתעה" של ישראל התעצם דווקא בגלל שהיא לא השתתפה במלחמת המפרץ, ורק אימה להגיב "בזמן ובמקום". העיראקים ושכנים אחרים, לדבריהם, פירשו את האיומים והשתיקה בישראל, כאילו שעומדים לרשותנו כל כך הרבה אמצעים. ומצד שני, דווקא במלחמת לבנון השנייה, כשהפעלנו כל מה שרק יכולנו, כולל מילואים, את הצי וחיל-האוויר, סביב איזה אירוע גבול מרגיז מאוד, אבל בכל זאת אירוע נקודתי, דווקא אז – "יכולת ההרתעה" שלנו התרסקה.

אז אולי לא צריך לחבק את הידיים, אבל זה לא תמיד עוזר להרים אותם כמו איזה ביריון שכונתי.

והנה דוגמה להתנהלות אחרת: מעט אחרי מלחמת לבנון השנייה, נחטפו מלחים בריטיים לאיראן. אנגליה השתמשה רק באיומים ואולטימטום, ותוך ימים בודדים המלחים חזרו למשפחותיהם. חשבו רגע: האם ישראל הייתה יכולה למנוע את מסע הטירוף בלבנון ולצאת ממשבר החטיפה בלי מלחמה? נזכיר שביציאה מישיבת הממשלה, ממש ביום שבו נהרגו החיילים בגבול, אמר שר הביטחון, פרץ: "אנחנו מדלגים על שלב האיומים ועוברים למעשים" – במילים אחרות, סוף מחשבה במעשה תחילה.

לכן, לפעמים איפוק הוא דווקא כוח, במיוחד אם אנחנו רוצים לשכך את העימות ולא ללבות אותו.

לקריאה נוספת:

1) וואלה?! אולי בעצם הישראלים הם אלו שמבינים רק כוח?

  1. רביב דרוקר (ערוץ 10) חשף לא מזמן סקר ששרון לא פִּרסם. במרץ 2002, בזמן שיא-האינתיפאדה, 70% מהאוכלוסייה בישראל היו נכונים לפשרה, אבל בתקופת הרגיעה של ההתנתקות, במאי 2005, רק 44% הסכימו לה.
  2. ולפני כן, עד שלא הצטברה כמות עצומה של אבידות בלבנון, אף אחד לא חשב על יציאה משם…
  3. כך היה גם עם האינתיפאדה הראשונה. אף אחד לא היה מוכן לדבר על עם אש"ף, לא כל שכן על מדינה פלסטינית, עד שלא יכולנו יותר.
  4. ולפני כן במלחמת יום הכיפורים, שלפניה לא הייתה נכונות בממשלת ישראל להגיע לשלום עם מצרים.

האם אנחנו משליכים על הערבים את הנטיה שלנו לרצות ולנצל את הכוח והשליטה שלנו, כל עוד יש לנו אותם?

ובעצם, מה יש "להבין" בכוח?

בכוח לא "מבינים" אלא כופים. התפיסה הישראלית בהחזקת השטחים תמיד הייתה, שאם הערבים לא רוצים להכיר בישראל "נאלץ" אותם "להבין" שאנחנו פה כדי להישאר. בעצם "נכריח אותם לעשות איתנו שלום" (כן, מה ששמעתם), בתמורה להחזרת שטחיהם. זאת אומרת, נחזיק שטח כערובה לזה שהם יעשו איתנו שלום בתנאים שלנו.

נותר רק עניין אחד קטן. "הם" ממש מתקשים "להבין" את זה כבר שישים שנה. אז אולי הגיע הזמן למצוא דרך אחרת ל"הסברינו"?

הזינו כתובת מייל, כדי לקבל עדכונים אל שו"ת חדשות.

הצטרפו אל 18 שכבר עוקבים אחריו

להציג את כל השאלות בנושא:

%d בלוגרים אהבו את זה: