You are currently browsing the tag archive for the ‘הצעות שלום’ tag.

1) הצעה?!

קודם כל נראה ש"ההצעה הנדיבה" מעולם לא הוצעה (שביט 2002). כל מי שהיה בקיא ברזי המו"מ טוען שישראל בחרה שלא להציע את הצעתה בסוף. ר' עדויות הבכירים בסרט: מיליון קליעים באוקטובר.

2) נדיבה?!

יש איזו הנחה שגויה בלב המחשבה שההצעה הזאת היא "נדיבה". לכאורה, ככל שהפלסטינים יקבלו יותר שטח, כך גם תהיה להם יותר ריבונות וחיוּת כלכלית. אבל זה בכלל לא המצב. הרי, סוהרים לא צריכים יותר מעשרה אחוזים משטח בית הכלא כדי לשלוט בכל האסירים. לכן, בפועל, הפלסטינים יכולים אולי לקבל 95% מהשטחים שברק הציע כביכול (ואחריו אולמרט ב"תכנית ההתכנסות"), ועדיין לא תהיה להם מדינה מתפקדת. אפילו 5% של שטח אסטרטגי (ולמעשה מדובר ב- 10%, אם סופרים שטחי הפקר ואת "מזרח-ירושלים"), ישאירו אותם ללא שליטה על הגבולות, תנועת האנשים והסחורה מן ואל שטחיהם, השטח האווירי הספקטרום האלקטרו-מגנטי התקשורתי, ואפילו מקורות המים. וזה בלי להזכיר עוד את גושי ההתנחלויות (הצעתו של ברק הייתה אמורה לכלול 80% מהמתנחלים בישראל המורחבת). זאת אומרת שלפי ההצעה הזאת, ישראל תהיה מסוגלת לשלוט בכלכלה הפלסטינית, באתרים הדתיים והכלכליים החשובים ביותר לפלסטינים, (כמו הר הבית ואזורים קדושים אחרים בסביבת ירושלים), ולא תפתור את בעיית הפליטים הכלל-אזורית. וזה באמת נראה לכם נדיב? אתם הייתם מקבלים הצעה כזאת?

לערפאת היו סיבות מוצקות לדחות את ה"הצעה" של ברק, ואילו היה נוהג אחרת היה מודח על ידי הפלסטינים, שהיו רואים בו מי שהסכים לקיבוע הכיבוש. ולכן הוא דחה את הדברים בקמפ-דיוויד ובטאבה. את הספין הזה הישראלים קנו דווקא בגלל הייחוס של ברק למחנה השלום, דבר הדורש בחינה מפוכחת מחדש.

אגב, קמפ דיוויד וטאבה היו בעצמם הפרה של הסכמי אוסלו, מפני שהן הפסיקו את היציאה מהשטחים, ובכך הבטיחו שהפלסטינים יכנסו למו"מ מעמדה חלשה ביותר על הקרקע.

3) הפלסטינים דחו?!

להזכירנו, היו אלו הישראלים – ובכלל לא הפלסטינים – שעזבו את שיחות טאבה, והפלסטינים – לא הישראלים – הם מי שהציעו "הצעה נדיבה", כשויתרו על 78% משטח הארץ (עוד מאז 1988). אנו ראינו בכך הזדמנות לשאת ולתת על השטח הנותר, דבר שהוא בחזקת "שלי-שלי, שלך-שלי", שעליו נאמר ב"מסכת אבות" שזוהי מידת רשע.

4) ערפאת החליט על האלימות?!

וחוץ מזה, איך זה שערפאת הואשם בפרוץ האינתיפאדה השנייה, אם ההערכות, הן של המודיעין הצבאי, והן של המודיעין המדיני, מאמינות שזו הייתה התקוממות ספונטאנית נגד מה שהפלסטינים הבינו כמיסוד הכיבוש (ר' Peri 2006: 242)? כלומר, זאת לא הייתה יוזמה של ערפאת או של ההנהגה. והאם אין שום-בעיה עם העליה להר-הבית של שרון, שהפך לסמל השנאה בעיני-הפלסטינים, ובכל זאת בחר לסייר באופן פרובוקטיבי בתקופה המתוחה? בואו ניקח לפחות אחריות חלקית לעניין, הא?

5) אל תעשו טובות/מחוות להם, עשו זאת למעננו.

יעשו הפלסטינים מה שיעשו, סיום הכיבוש הוא אינטרס ישראלי.

"הפלסטינים לא רוצים שלום. אף אילו ישראל תיסוג מ"השטחים", כל מה שהערבים רוצים זה לזרוק את היהודים לים"

– או –

"הפלסטינים לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות"


קודם כל, יש הרבה פלסטינים, ולהגיד שכולם רוצים דבר אחד, זה כמו לומר שהישראלים מסכימים על משהו.

וחוץ מזה, להגיד שרק הפלסטינים דחו את השלום ואנחנו לא, זה עיוורון גמור. גם לישראל יש חלק באחריות לסכסוך. או, כמו שכתב ההיסטוריון הישראלי אבי שליים "התיקים של משרד החוץ הישראלי מתפוצצים מעדויות על יוזמות שלום ונכונות ערבית למשא ומתן עם ישראל מאז ספטמבר 1948 ואילך". הנה רק מעט מהדוגמאות של ההזדמנויות והגישושים שנדחו בבוז מכוון:

לחצו להגדלה

דבר שני, לחשוב שהם רוצים לסלק אותנו, ולא לשים לב לכך שגם אצלנו רוצים בגירוש כל הערבים, זה להעלים עין מחלקנו במצב. למעשה, אצלנו ולא אצלם, זה לא רק מחשבות, אלא פרקטיקה. הרי בפועל כבר סילקנו את רובם (או מנענו מהם לחזור), ואנחנו ממשיכים לעשות זאת כל הזמן מדי יום.

 

ראו גם: שלומי אלדר מספר על ניסיונות חמאס להתפייס עם ישראל

הזינו כתובת מייל, כדי לקבל עדכונים אל שו"ת חדשות.

הצטרפו אל 18 שכבר עוקבים אחריו

להציג את כל השאלות בנושא:

%d בלוגרים אהבו את זה: