You are currently browsing the tag archive for the ‘הייתי קודם’ tag.

שטויות מארץ השטויות.

אין בנמצא היסטוריון רציני, ישראלי או אחר, שתומך במיתוס הזה. הערבים הגיעו לארץ במקור ב-638 תחת שלטון הח'ליפה עֹמַר. נוצריי ירושלים נכנעו לצבאותיו של הח'ליפה בשנת 638. הערבים יישבו את פלסטין, ובמשך כמה מאות הייתה הערבית שפת התרבות הדומיננטית. מאז, ועד הקמת מדינת ישראל, ועד סגירת השערים בפני יותר מ- 700,000 פליטים על ידי ישראל והגירה יהודית המונית, היו הערבים הרוב באזור. גם היום היהודים אינם אלא כמחצית האוכלוסייה בארץ.

חלק מהגידול באוכלוסייה הערבית החל בשנות החמישים של המאה התשע-עשרה, כתוצאה משירותי הרפואה המשופרים שסיפקו העות'מאנים והמיסיונרים הנוצרים. הייתה גם הגירה שלילית משמעותית של ערבים במהלך המאה התשע-עשרה בגלל המצב הכלכלי הקשה, אשר לא השתנה באופן משמעותי עד שהבריטים – לא הציונים – החלו "לשפר" את הארץ. הבריטים ייבאו עובדים מסוריה והסביבה, וסביר להניח שמשפחות פלסטיניות שהיגרו החוצה קודם, החלו לשוב לארץ.

למרות שנהוג לומר שהייתה זו "ארץ ללא עם", הארץ בוודאי לא הייתה "ריקה" כשהציונים הגיעו. ב-1880 היו כ-24,000 יהודים וכ-400,000 ערבים, (זאת אומרת שהיהודים היו כ-6% מהאוכלוסייה); ב-1922 האוכלוסייה היהודית עלתה ל-84,000 לעומת 590,000 ערבים (כ-12%); וב-1948 נאמדה האוכלוסייה היהודית בכ-650,000 נפש לעומת 1,300,000 ערבים (כ-33%).  ככל הנראה, אין קשר בין הגידול במספר הערבים בתקופה זו להגירה.


וישנן גם כמה עדויות של אישים מרכזיים בתנועה הציונית שמעידים על אוכלוסיית הארץ.

עוד ב-1891, כשציונות הייתה תנועה זניחה שהיהודים בעולם התנכרו לה, כבר אז כתב אחד העם:

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים […] רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה סביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. כל ערי סוריא וארץ ישראל מלאים סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה […] ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו…

גם משלחת של רבני וינה, שנשלחה בסוף המאה ה-19 לארץ, חזרה ואמרה כי "הכלה יפיפיה, אך נשואה לגבר אחר" (=הארץ מאוכלסת), ודרשה לוותר על הפרויקט.

ובישוב עצמו, שהיה קטן וזניח, יצחק אפשטיין, מחנך מרכזי ביישוב ("שאלה נעלמה" 1907):

לכל ענייני ארצנו אנו שמים לבנו, על הכל אנו דנים ומתווכחים, את הכל אנו מהללים ומחללים, אך דבר אחד של מה בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה […] בשעה שאנו מרגישים את אהבת המולדת בכל עזוזה אל ארץ אבותינו, אנו שוכחים שגם לעם החי בה עתה יש לב רגיש ונפש אוהבת. הערבי, ככל אדם, קשור הוא במולדת בעבותות חזקים".


כל התירוץ הזה של "אני הייתי קודם" מתאים יותר למריבות בארגז החול, מאשר לדיון פוליטי.

השאלה היא: מה זה מוכיח? מה הטענה פה בדיוק? שהארץ הייתה למעשה ריקה כשהיהודים הגיעו? זה הרי לא נכון. שרוב הערבים באו לארץ אחרי היהודים, ולכן הם לא ה"ילידים" באמת? גם לא נכון. אבל למי אכפת? אין שום תמרון סטטיסטי שיכול להפחית מן העובדה ששני העמים קיימים וטוענים על זכות להגדרה עצמית, אשר, כמו שמעיד המונח, רק העם יכול להחליט אם הוא אומה או לא, ולא אחרים. יהודים לא יכולים להחליט עבור הפלסטינים אם הם עם או לא, והפלסטינים לא יכולים להחליט זאת עבור היהודים (ולא חסרים הטוענים בקרבם שהיהדות היא דת ולא לאום).

הזינו כתובת מייל, כדי לקבל עדכונים אל שו"ת חדשות.

הצטרפו אל 18 שכבר עוקבים אחריו

להציג את כל השאלות בנושא:

%d בלוגרים אהבו את זה: