You are currently browsing the tag archive for the ‘החוק הבינלאומי’ tag.

"החוק הבינלאומי הוא חסר חשיבות בענייני ביטחון, כי בסופו של יום, מי שצריך לחיות עם הטרור זה הישראלים. יש לנו אחריות שלא להפקיר את אזרחינו בלי הגנה"

- או -

"מדינות רבות לא נשמעות לחוק הזה"


זה קצת עצוב שבישראל יש מסורת של זלזול במוסדות הבינלאומיים. זה התחיל עוד בתקופת בן-גוריון, שטבע את המונח "או"ם שמום", ואשר הערים על האו"ם והשיג הכרה בישראל על פני שטח גדול בהרבה מזה שיועד לה בתכנית החלוקה. הזלזול התעצם כשישראל הצליחה להתחמק מיציאה מהשטחים הכבושים והגולן משך עשרות שנים, מלבנון 17 שנים, ומלהשיב את הפליטים כבר 60 שנה.

אולי כדאי להזכיר, אם כן, שלחוק הבינלאומי יש רקורד עולמי עצום. הוא עשה הרבה טוב בעולם: מנע מלחמות, יישב מחלוקות, שלח כוחות, והביא פושעים לדין. החוק הבינלאומי בהחלט מכיר בזכותה של מדינה להגן על עצמה, אבל לא בזכותה לעשות ככל העולה על רוחה לשם מטרה זו, וליצור עוולות אחרים. לכן, במקום לרמוס את החוק הבינ"ל ברגל גסה, עלינו לעודד את המדינות העולם לתת לו משנה תוקף וחשיבות, וגם לאכוף אותו על ישראל, במקומות שבהם היא סוררת (כולל ענייני סביבה, גרעין, עינויים, סחר בנשים, גניבת משאבי מעמקים וסחר בנשק).

ישראל נהנית מאוד מן החוק הבינלאומי! החוק הבינלאומי והאו"ם הם המוסדות שהביאו להקמת המדינה היהודית כצו השעה; הם אשר הכירו בישראל בגבולות קו הפסקת האש, שחרגו מאוד מתכנית החלוקה; הם אלו שקיבלו את הצורך לפתוח במלחמת 1967 (מול מצרים וירדן); הם אלו שבזכותם התארגנו הפיצויים על השואה; הם מה שמאפשר לנו להגיש תביעות של נפגעי טרור; והם גם אלו שהכירו בזכותה של ישראל לבנות חומה לצורכי ביטחון (על הקו הירוק). חשבו על זה: לו אמנת ג'נבה הרביעית הייתה נחתמת ומאומצת בעולם ב-1939 ולא ב-1949, אפשר שהשואה לא הייתה מתרחשת, או שהעולם היה עושה משהו. החוק הבינלאומי הכניס לראשונה את היהודים, שנתפסו כ"האחר" האולטימטיבי, כשווים לאומות העולם, ובכך הוא נותן מענה לאנטישמיות, והיהודים אמורים להיות הראשונים לאמצו. זו המסקנה של העולם מהשואה.

ולסיום, עיקרון ההדדיות (שהוא בדיוק הפוך ממה שהוא נשמע) הוא הבסיס של החוק הבינלאומי. הוא קובע שאם הפרו את זכויותיך, אין זה מקנה לך את הזכות להפר בחזרה את זכויותיהם של אחרים. זה בסה"כ מאוד דומה לעיקרון של החוק בתוך המדינה: אם יקיריך הותקפו (למשל באונס או רצח), אין זה מקנה לך את הזכות לרצוח או לאנוס גם כן.

ולנוכח העובדה שההתעלמות שלנו מהחוק הבינלאומי לא הביאה לנו יותר ביטחון – הגיע הזמן להחליף דיסק.

"כבר נוכחנו לראות את ההחלטה שהציונות היא גזענות…"

"זה רוב אוטומטי"

"העולם לא סובל אותנו, ואין לצפות מאחרים שידאגו לנו, רק אנחנו נדאג לעצמנו"


וויי, איזו פולניות… 🙂

טוב, כדאי להבדיל, ראשית לכל, בין החוק הבינלאומי, המבוסס על אמנות בינלאומיות ופסיקות של המשפטנים הטובים בעולם, לבין החלטות של העצרת הכללית של האו"ם, אשר לא-אחת סובלות מפוליטיזציה אינטרסנטית.

שנית, זכותנו וחובתנו להגן על עצמנו אינן במחלוקת. הבעיה היחידה היא לא ה-מה, אלא ה-איך. המטרה איננה מקדשת את האמצעים, (גם ביהדות, אגב), וגם האמצעים צריכים להיות כשרים. החוק הבינלאומי הוא כיום הכלי היחיד שבאמצעותו מטילים סנקציות על משטרים רודניים, על מדינות שמפתחות נשק גרעיני, על סחר בבני אדם, על זכויות ילדים, על טרור והתמיכה הכלכלית בו ועוד. חשוב לענייננו – החוק הבינלאומי – מייצר שפה משותפת לפתרון סכסוכים, והוא כבר הוכיח זאת בעבר.

ולסיום, כדאי גם להזכיר שלמרות ה"נדאג לעצמנו" היהיר שלנו בינתיים ישראל מקבלת סיוע אמריקאי אדיר – צבאי, כלכלי ופוליטי, ולא מעיזה לחשוב מה ייקרה כשהוא ייפסק.

1) זה כיבוש בפועל.

מבחינה לשונית המושג המשפטי הוא "Occupation" (החזקה, תפיסה, דיירוּת), אבל לעברית זה תורגם כ"כיבוש, ולכן זה המושג בשימוש. אבל גם אם נקרא לזה בכול שם אחר, המושג תופס ואיתו חובותיו. קודם כל, מפני שההגדרה המקובלת בעולם ל"כיבוש" מתארת שליטה יעילה על שטחים שמעבר לגבולות המוכרים של מדינה, יותר מאשר בענייני ריבונות. לכן, אם לומר זאת בפשטות, גם בלי כל ה-בלה-בלה המשפטי, אם לפלסטינים החיים בשטחים אין יכולת להשפיע פוליטית או להשתלב בשלטון הזר שריבון בשטחיהם, עבורם החיים הם תחת כיבוש-צבאי.

2) זה כיבוש גם ע"פ החוק הישראלי.

הידעתם? הריבון בשטח הוא הצבא, שלא כמו השטחים שבתוך הקו הירוק, וזה בגלל שמדינת ישראל מעולם לא סיפחה את השטחים. כל הנעשה בשטחים נעשה בתוקף צווים צבאיים ובאישור משרד הביטחון.

3) וזה כיבוש גם לפי החוק הבינלאומי, באופן ברור לגמרי.

הטענה של ישראל שאין כיבוש, אלא שהשטחים שהיא תפסה ב-1967 הם "במחלוקת" או "מוחזקים" איננה נתמכת על ידי החוק הבינלאומי או הקהילה הבינלאומית. עד לא מזמן, ישראל טענה שכיבוש קורה רק כשמדינה ריבונית אחת כובשת שטח של מדינה ריבונית אחרת, ומאחר שעל הגדה המערבית (וירושלים המזרחית) ורצועת עזה מעולם לא חלה ריבונות של מדינה, אין כל עילה לאחרים לתבוע אותה. במציאות, הטענה הזאת הופרכה שוב ושוב. ההחלטה החד-משמעית ביותר, אשר שמה קץ לטיעון החלש-ממילא הזה, ניתנה על ידי ביה"ד הבינ"ל לצדק בהאג, בחוות הדעת המייעצת שלו על החומה, שקבעה חד משמעית שרצועת עזה והגדה כולה, כולל מזרח ירושלים, הן שטח כבוש. בכך נסתם הגולל האחרון על הטענה המפוברקת הזאת.

הנה מה שאומר ג'והן דוגרד, השליח המיוחד של האו"ם בדבר מצב זכויות האדם בשטחים הפלסטינים הכבושים מאז 1967, אחת מן הסמכויות המובילות בעולם בדבר החוק הבינלאומי, בדו"ח זכויות האדם למועצת זכויות האדם לשנת 2007:

העובדה שהשטחים הפלסטיניים הכבושים כבושים על ידי ישראל ונשלטים על ידי כללים השייכים למשטר חוקי מיוחד של כיבוש, איננה ניתנת לערעור. ביה"ד הבינלאומי לצדק אישש זאת בהקשר של הגדה המערבית ומזרח ירושלים בחוות הדעת המייעצת מ-2004 בדבר ההשלכות החוקיות של בניית החומה בשטחים הפלסטיניים הכבושים (עמ' 136, פסקה 78), וקבע שאמנת ג'נבה הרביעית העוסקת בהגנה על אזרחים בשעת מלחמה, מ-1949, חלה על שטח זה (עמ' 136, פסקה 101). מועצת הביטחון, העצרת הכללית והצדדים החתומים על אמנת ג'נבה הרביעית הכריזו שהאמנה ניתנת להשלכה על כל השטחים הפלסטיניים הכבושים (עמ' 136, פסקאות 96-99). זאת ועוד, אין זה אפשרי לטעון ברצינות, כפי שישראל מנסה לטעון, שישראל חדלה מלכבוש את עזה מאז אוגוסט 2005, כשהוציאה את מתנחליה וצבאה מעזה […] ישראל הוכיחה את יעילות שליטתה על השטח בכך ששלטה על כל גבולותיה החיצוניים של עזה, המרחב האווירי והמים הטריטוריאליים. מאז, היא הפעילה את סמכותה הצבאית בתוך עזה באמצעות פלישות צבאיות והפגזה, בנסיבות שבבהירות מייצרות כיבוש.

4) נניח שזה לא שלהם, איך זה עושה את זה שלנו?

ולסיום,  השטחים לא סופחו על ידינו, ולא הוכרו על ידי אחרים – כחלק מהמדינה. כך שגם אם השטח לא שייך למדינה אחרת, הרי שהוא עדיין בוודאי לא שלנו.

הזינו כתובת מייל, כדי לקבל עדכונים אל שו"ת חדשות.

הצטרפו אל 18 שכבר עוקבים אחריו

להציג את כל השאלות בנושא:

%d בלוגרים אהבו את זה: