You are currently browsing the category archive for the ‘שטחי 1967’ category.

1) זה כיבוש בפועל.

מבחינה לשונית המושג המשפטי הוא "Occupation" (החזקה, תפיסה, דיירוּת), אבל לעברית זה תורגם כ"כיבוש, ולכן זה המושג בשימוש. אבל גם אם נקרא לזה בכול שם אחר, המושג תופס ואיתו חובותיו. קודם כל, מפני שההגדרה המקובלת בעולם ל"כיבוש" מתארת שליטה יעילה על שטחים שמעבר לגבולות המוכרים של מדינה, יותר מאשר בענייני ריבונות. לכן, אם לומר זאת בפשטות, גם בלי כל ה-בלה-בלה המשפטי, אם לפלסטינים החיים בשטחים אין יכולת להשפיע פוליטית או להשתלב בשלטון הזר שריבון בשטחיהם, עבורם החיים הם תחת כיבוש-צבאי.

2) זה כיבוש גם ע"פ החוק הישראלי.

הידעתם? הריבון בשטח הוא הצבא, שלא כמו השטחים שבתוך הקו הירוק, וזה בגלל שמדינת ישראל מעולם לא סיפחה את השטחים. כל הנעשה בשטחים נעשה בתוקף צווים צבאיים ובאישור משרד הביטחון.

3) וזה כיבוש גם לפי החוק הבינלאומי, באופן ברור לגמרי.

הטענה של ישראל שאין כיבוש, אלא שהשטחים שהיא תפסה ב-1967 הם "במחלוקת" או "מוחזקים" איננה נתמכת על ידי החוק הבינלאומי או הקהילה הבינלאומית. עד לא מזמן, ישראל טענה שכיבוש קורה רק כשמדינה ריבונית אחת כובשת שטח של מדינה ריבונית אחרת, ומאחר שעל הגדה המערבית (וירושלים המזרחית) ורצועת עזה מעולם לא חלה ריבונות של מדינה, אין כל עילה לאחרים לתבוע אותה. במציאות, הטענה הזאת הופרכה שוב ושוב. ההחלטה החד-משמעית ביותר, אשר שמה קץ לטיעון החלש-ממילא הזה, ניתנה על ידי ביה"ד הבינ"ל לצדק בהאג, בחוות הדעת המייעצת שלו על החומה, שקבעה חד משמעית שרצועת עזה והגדה כולה, כולל מזרח ירושלים, הן שטח כבוש. בכך נסתם הגולל האחרון על הטענה המפוברקת הזאת.

הנה מה שאומר ג'והן דוגרד, השליח המיוחד של האו"ם בדבר מצב זכויות האדם בשטחים הפלסטינים הכבושים מאז 1967, אחת מן הסמכויות המובילות בעולם בדבר החוק הבינלאומי, בדו"ח זכויות האדם למועצת זכויות האדם לשנת 2007:

העובדה שהשטחים הפלסטיניים הכבושים כבושים על ידי ישראל ונשלטים על ידי כללים השייכים למשטר חוקי מיוחד של כיבוש, איננה ניתנת לערעור. ביה"ד הבינלאומי לצדק אישש זאת בהקשר של הגדה המערבית ומזרח ירושלים בחוות הדעת המייעצת מ-2004 בדבר ההשלכות החוקיות של בניית החומה בשטחים הפלסטיניים הכבושים (עמ' 136, פסקה 78), וקבע שאמנת ג'נבה הרביעית העוסקת בהגנה על אזרחים בשעת מלחמה, מ-1949, חלה על שטח זה (עמ' 136, פסקה 101). מועצת הביטחון, העצרת הכללית והצדדים החתומים על אמנת ג'נבה הרביעית הכריזו שהאמנה ניתנת להשלכה על כל השטחים הפלסטיניים הכבושים (עמ' 136, פסקאות 96-99). זאת ועוד, אין זה אפשרי לטעון ברצינות, כפי שישראל מנסה לטעון, שישראל חדלה מלכבוש את עזה מאז אוגוסט 2005, כשהוציאה את מתנחליה וצבאה מעזה […] ישראל הוכיחה את יעילות שליטתה על השטח בכך ששלטה על כל גבולותיה החיצוניים של עזה, המרחב האווירי והמים הטריטוריאליים. מאז, היא הפעילה את סמכותה הצבאית בתוך עזה באמצעות פלישות צבאיות והפגזה, בנסיבות שבבהירות מייצרות כיבוש.

4) נניח שזה לא שלהם, איך זה עושה את זה שלנו?

ולסיום,  השטחים לא סופחו על ידינו, ולא הוכרו על ידי אחרים – כחלק מהמדינה. כך שגם אם השטח לא שייך למדינה אחרת, הרי שהוא עדיין בוודאי לא שלנו.

עכשיו כבר ממש קרעתם אותי מצחוק.

1) ישראל מצהירה אחרת.

קודם כל, מאז ההתנחלות הראשונה, כמעט מיד אחרי מלחמת 1967, ועד היום – ממשלות ישראל, מעולם לא טענו שההתנחלויות תורמות לביטחון. הן נבנו משתי סיבות, שלשתיהן יש קשר רק לתביעה של ישראל לכול הארץ ולא לביטחון: שליטה בשטח, והקשר להיסטוריה היהודית. ואכן, רוב ההתנחלויות ממוקמות בלב אוכלוסיה פלסטינית צפופה ובדרך זו הן מצדיקות נוכחות צבאית. אריאל, למשל, נמצאת ממש בלב הגדה המערבית. אין כל הסבר מניח את הדעת להחזקה של בסיסי צבא והקפתם בגדר בלי נוכחות האזרחים הישראלים שם. להתנחלויות יש תפקיד אחד בלבד: לתפוס עוד שטח מהשטחים הפלסטינים. הן לא חוקיות לפי החוק הבינלאומי, לפי אמנת ג'נבה הרביעית, אשר אוסרת על מעצמה כובשת להעביר את אוכלוסייתה לשטחים שכבשה.

2) ההתנחלויות הן נטל ביטחוני.

לא רק בבג"צ אלון-מורה, וביסוף מקרים של הזזת הגדר, אלא גם מומחי ביטחון קובעים שהאימפולסים של של פעילי הימין להקים מאחזים והתנחלויות איננה קשורה בשום דרך לביטחון, ואף מכבידה על הצבא מאוד. ההתנחלויות מבקשות למנוע את התרחבות הדרושה של ישובים פלסטינים, למנוע גישה למקורות מים, לקרקעות חקלאיות ולדרכים, ולכל אלו אין דבר וחצי דבר עם ביטחון, אלא רק בניסיון להשתלט על השטחים הכבושים בכוח.

3) זאת דוגמה מצויינת שמפריכה את התירוץ הביטחוני.

ואם כבר, אפשר להרחיק לכת עוד יותר ולטעון שאין כמעט שום מרכיב של הכיבוש שקשור לביטחון נטו. הביטחון לא מסביר מדוע הוקמו מאות התנחלויות, מדוע הופקעו רוב אדמות הפלסטינים, מדוע נהרסו כ-18,500 בתי פלסטינים תמימים (בשטחי 67'), מדוע נעקרו מיליוני עצי זית ופרי, מדוע הופעל "סגר" כלכלי והוחלו הגבלות חמורות על חופש התנועה (שהחלו עם תחילת אוסלו, לא כתגובה לאיום ביטחוני), מדוע רוב המחסומים הם עמוק בתוך הגדה, מדוע הוחלט על התוואי הפתלתל של מכשול ההפרדה החודר עמוק לתוך שטחים פלסטינים, מדוע נעשתה הבנייה המאסיבית של מערכות כבישים מהירים לישראלים בלבד בכל הגדה המערבית, ומדוע סופחה "מזרח" ירושלים. אכן, חרף זאת שה"ביטחון" הוא מושג מנצח, שנועד להסביר את המדיניות של ישראל בשטחים הכבושים, הוא למעשה מסביר אך במעט את מערך השליטה הישראלית: תביעה יזומה על כל הארץ, ולא מדיניות הגנתית.

הזינו כתובת מייל, כדי לקבל עדכונים אל שו"ת חדשות.

הצטרפו אל 18 שכבר עוקבים אחריו

להציג את כל השאלות בנושא:

%d בלוגרים אהבו את זה: