You are currently browsing the category archive for the ‘פתרונות צבאיים’ category.

יש הרבה פתרונות שהם לא מה שעכשיו. שהם לא עצימת עיניים.

למשל, אפשר :

בטווח המיידי – להפסיק לדרדר את המצב.

  • לפרויקט ה"ייהוד"/נישול אין שום תועלת ביטחונית, אלא בדיוק להפך. לכן, עוד הפקעות קרקע בגדה, עוד פינויים והריסות בתים בשטחים, בירושלים, בנגב, בוואדי עארה, ועוד התנחלויות – פירושם לדרדר את המצב, להתסיס, להפיץ שנאה וכו'. דבר ראשון שיש לעשות מייד ולאלתר, זה להפסיק את הנישול.
  • שנית, לבנות את הגדר על רק על הקו הירוק ובתוכו, לא בתוך הגדה. כך גם לגבי מחסומים.
  • שלישית, לא להשתמש בנימוקים ביטחוניים כדי לאפשר לתעשיינים הישראליים לנצל את תושבי הגדה, כלומר, לא להגביל את התעשייה הפלסטינית הייבוא/ייצוא שלה (תוך בידוק), ולא לגזול משאבי אדמה (מים, שיש, גז וכו') בשטחים שאינם ריבוניים.
  • רביעית, לא לפגוע באזרחים, לא בהפגנות ולא בפריצות לבתיהם. חמישית, למקד את המאמצים בהגנה (כמו נשק נגד טילים) ולא בהתקפה (כמו ספינות, רובים, טנקים ומטוסים).

וכמובן יש עוד דוגמאות, וגם אתם יכולים לחשוב על כמה, אבל הרעיון ברור. לקבל אחריות על חלקנו כשולטים על הפלסטינים ולא נשלטים תחתם, ולא לאפשר למצב להידרדר.

ובטווח הקצת פחות מיידי – יש שתי אפשרויות, ואפשר לבחור:

אפשרות א' – לצאת מהשטחים מייד, לגמרי ובלי תנאים מקדימים. בלי "גושי התנחלויות", בלי "ריבוי טבעי", בלי לחדור לים/אוויר/יבשה בגדה וברצועה, בלי "מזרח ירושלים" ועוד כל מיני תרגילים דומים. ולא כדי לחזור לשם מחר. לא בשבילם, בשבילנו! רק ברגע שנהפוך למדינה ככל העמים, נוכל להתחיל להתפנות לעסוק באזרחות הישראלית, במהות המדינה, בעברנו המשותף, ובעתידנו המשותף כחברה רב-גונית החיה בשלום עם שכנינו.

אפשרות ב' – (אם כל כך מתרגזים כשמזכירים לאנשים שאריאל היא לא חלק מישראל בחוק) יש לספח את כל השטחים לישראל, לאזרח את התושבים בהם, ולעגן בחוקה את זכויות הפרטים והקולקטיבים החיים כאן, תוך הסרת חסמים אתניים, לשוניים ודתיים. כולם משתתפים בעיצוב המרחב למען כולם, ואף אחד לא יכול לשלול את זכויותיו של האחר/ים, ובכלל זה הזכות לחיות יחד, להתחתן עם בני עדות אחרות, או כל מה שאנשים רק רוצים לעשות, בלי לפגוע בזכויות אחרים.

בשני המקרים יש להפסיק מיד את שעת החירום, להוציא את התחומים האזרחיים מסמכות הצבא, ולחנך לחיים משותפים.

ההסתמכות על ארה"ב, על פתרונות צבאיים ועל עליונות כלכלית/מספרית היא מסוכנת לנו, כי היא יכולה להתמוטט בכול רגע, והיא משאירה אותנו במצב שברירי שבו אנחנו לא מסתדרים עם הסביבה ולא סומכים על אף אחד. ואז, אם וכאשר הכול יתמוטט, וזה בטוח ייקרה מתישהו – נאכל אותה בגדול. האינטרס בסיום הכיבוש, בהפחתת הצבאיות ובסיום הסכסוך – הוא שלנו, לא פחות מאשר של אחרים, ויש לנו הרבה מה לעשות כדי לשנות את המצב. עוד לא אבדה התקווה.

לעיון נוסף:
  1. נו, זה בדיוק העניין. זה כמו שנציע למי שמתנגד לאכילת חיות לעזור לצוד אותן; או למי שמבקר את עיקרון זכויות-האדם להצטרף לארגונים ולשנות מבפנים. אנחנו מאמינים שאפשר וצריך לעשות אחרת מחוץ לצבא, ובלי להגן על התנחלויות (לדוגמה). רבים מאיתנו גם חושבים שצריך לצמצם את השפעת הצבא על חיינו האזרחיים, ולא לעזור לה.
  2. זה לא נגד החיילים – זה נגד מה שגורמים להם לעשות. כאשר אנחנו מבקרים את הצבא או מראים את כשליו, המטרה היא לא בהכרח להצביע על כך שחייל ספציפי שגה (למרות שלפעמים גם הוא היה לא-בסדר), אלא לבקר את המערכת ושיטותיה, ובעיקר את מי שהכניס אותו לסיטואציה הזאת. אבל, כן, כדי להבין מה דפוק פה, צריך קודם כל להסכים שזה דפוק לראות חייל שפוגע בילדים, לדוגמה; צריך להסכים שמתנחל שמונע מים מכפר שלם של בני-אדם זה בעייתי מאוד; וצריך להסכים שלהרוס למשפחה חפה-מפשע את ביתה זה פשוט דפוק. לכן צריך לדבר על המקרים האלו ולא להסתירם. בלי שנראה את הפגיעה באנשים תמימים, ובלי שנבין מה דפוק בזה, אנחנו לא יכולים להתחיל אפילו לברר את הנסיבות שבהן נתונים החיילים – הנסיבות שדורשות שינוי.
  3. צריך להצטרף כדי לבקר?! מה, אז למי שלא מורה אסור לבקר את מערכת החינוך? מי שלא רופא לא יכול להגיד משהו על מצב בתי החולים? ואז מי יגיד משהו רע על ראה"מ? זאת בדיוק החמצה גמורה של האופן שבו דמוקרטיה עובדת. אנחנו לא נתיניהם של מומחים, במיוחד לא של מומחים שהוכיחו שהם גרועים בכך, ותפקידנו לבקר אותם ולהחליפם. לשם כך כולנו יכולים וצריכים גם לבקר את הקיים, ולהצביע על הכשלים בו. למשל, על צבא שמגן קודם על עצמו ורק בסוף, אולי, על האזרחים. זה לא רק לגיטימי, זה חשוב. זה מה שלמדנו ממלחמות יום הכיפורים ולבנון. אסור שהצבא יהיה חסין מביקורת אזרחית.
  4. רבים מאיתנו היו בצבא, אבל הצבא לא עושה אותך בהכרח בעל הבנה טובה יותר.

לעיון נוסף:

ברור! זה נכון ומקובל בכל העולם שלמדינות מותר להגן על עצמן. הזכות להגנה עצמית היא מה שהתיר לישראל לפתוח במלחמות 67' ו-73' למשל. אבל מה, בגלל שכל אחד יכול לצאת למסע השתוללות ולהגיד שזאת "הגנה עצמית", החוק הבינלאומי מציב גבולות ברורים בנוגע לגבי הפעילויות השונות. את חלקן הוא מתיר, לחלקן הוא מציב מגבלות, ויש כמה שהוא אוסר לגמרי. בעיקר כאלו שפוגעות באזרחים של מדינה אחרת.

ובדיוק כפי שבית הדין הבינלאומי מגן על זכות ההגנה של ישראל, הוא גם דוחה את הדרכים שבהן היא בוחרת לעשות זאת.

זה לא ה"מה" אלא ה"איך".

ר' גם:

  1. מוטב ש"יהללך זר ולא פיך". בינתיים פיות זרים, כמו ארגוני זכויות אדם ומוסדות בינלאומיים נוהגים לטעון אחרת.
  2. מעבר לבעייתיות שבמתן כותרת מוסרית או הומאנית לגוף שתפקידו הוא מלחמה ואלימות (ובמיוחד כאשר מדובר על שלטון-צבאי על תושבים חסרי זכויות), הרי שגוף שמתיימר להיות מוסרי והומאני, אמור להפגין פתיחות לביקורת, להביע דאגה כנה ממקרים שבהם נהג אחרת, ולפעול בנחרצות לתיקון הכשלים ולניתוח הגידול ב"תקלות". זה לא מספיק להצהיר סתם על כותרות מפריזות ש"אנחנו הכי בעולם" כמו איזה משטר דיקטטורי.
  3. כאשר אנחנו מצביעים על כשלים מוסריים, אין זה אומר שבעיניינו הצבא הישראלי גרוע מצבאות אחרים בהכרח. למעשה, על-פניו נראה שהצבא האמריקני ביצע לא-פחות פשעי-מלחמה בעיראק, הכוללים אונס, התעללות שגרתית, ספסרות-מין ועוד. מה שאנחנו רוצים זה – לא לשפר את השיטה – אלא להחליפה. מטרתנו היא לא בהכרח לבקר את החיילים, אלא להראות שהבחירה של הדרג המדיני בפתרונות צבאיים היא מאליה בעייתית ומביאה לפגיעה אסטרטגית, מדינית, מוסרית קשה בנו ובסובב אותנו. הכישלונות באים להצביע על כך שאפשר וצריך אחרת, ושהשיטה הנוכחית לא עובדת, ואפילו מסכנת אותנו.

לעיון נוסף:

אתם לא מבינים כי אתם לא חיילים/ישראלים/שם/אחר.

אכן יש ירידה חדה בפיגועים מאז בנייתו. אך אם הירידה קשורה בבניית המכשול, עולות כמה בעיות לוגיות:

  • נכון לסוף 2009 נבנו רק 50.9% מהמכשול. כלומר, חצי מהמכשול כלל לא בנוי עדיין! זה בהחלט מעיד על כך שהירידה הדרסטית בפגיעה באזרחי ישראל כבר ב-2004(!), איננה קשורה למכשול, אלא בגורמים אחרים.
  • משרד הביטחון טוען שהיה זה המודיעין המשופר (סוכנים וציתותים) והפעילות בתוך הערים הפלסטיניות, שהביאו להפחתה בפיגועים.
  • גורם אחר, משמעותי ביותר, לירידה בפיגועים, הוא התשישות ברחוב הפלסטיני והקריסה הכלכלית, שדחפו להודנה החד צדדית שהכריז חמאס.
  • אפשר להוסיף לכל אלו גם את 9-12 אלפי הכלואים ששבתה ישראל, ברובם פעילים פוליטיים ולא מפגעים, שרוקנו והביסו את הרחוב הפלסטיני, בלי קשר לטרור או לגדר.
  • אם ניקח בחשבון גם את האפשרות להפגיז מעליה, לעבור דרכה (למשל בתעלות ניקוז) ומתחתיה (במנהרות), ולפגוע במתנחלים, הרי שאם היו רוצים – הפלסטינים היו יכולים גם לפגוע בנו גם אם החומה הייתה בנויה. כך שעצם זה שהם לא עשו זאת, מלמד שהסיבות הן אחרות.
  • דו"חות ממשלתיים מעידים על כך שרוב המפגעים בתוך ישראל עברו בכלל במחסומים, ולא בדרכים עוקפות.

אם החומה לא הייתה הגורם הראשון בהורדת כמות הנפגעים, אזי עלינו לשאול את עצמנו – האם הגדר מוסיפה לביטחון, או מזיקה לו בטווח הארוך.

לקריאה נוספת:

מוזר. ראשי אמ"ן בתחילת שנות התשעים טענו דווקא ש"כושר ההרתעה" של ישראל התעצם דווקא בגלל שהיא לא השתתפה במלחמת המפרץ, ורק אימה להגיב "בזמן ובמקום". העיראקים ושכנים אחרים, לדבריהם, פירשו את האיומים והשתיקה בישראל, כאילו שעומדים לרשותנו כל כך הרבה אמצעים. ומצד שני, דווקא במלחמת לבנון השנייה, כשהפעלנו כל מה שרק יכולנו, כולל מילואים, את הצי וחיל-האוויר, סביב איזה אירוע גבול מרגיז מאוד, אבל בכל זאת אירוע נקודתי, דווקא אז – "יכולת ההרתעה" שלנו התרסקה.

אז אולי לא צריך לחבק את הידיים, אבל זה לא תמיד עוזר להרים אותם כמו איזה ביריון שכונתי.

והנה דוגמה להתנהלות אחרת: מעט אחרי מלחמת לבנון השנייה, נחטפו מלחים בריטיים לאיראן. אנגליה השתמשה רק באיומים ואולטימטום, ותוך ימים בודדים המלחים חזרו למשפחותיהם. חשבו רגע: האם ישראל הייתה יכולה למנוע את מסע הטירוף בלבנון ולצאת ממשבר החטיפה בלי מלחמה? נזכיר שביציאה מישיבת הממשלה, ממש ביום שבו נהרגו החיילים בגבול, אמר שר הביטחון, פרץ: "אנחנו מדלגים על שלב האיומים ועוברים למעשים" – במילים אחרות, סוף מחשבה במעשה תחילה.

לכן, לפעמים איפוק הוא דווקא כוח, במיוחד אם אנחנו רוצים לשכך את העימות ולא ללבות אותו.

לקריאה נוספת:

1) וואללה?! אז למה מספחים באמצעותה שטחים?

תראו, כל העולם מכיר בזכותנו לבנות גדר/מכשול/חומה, והדבר גם מעוגן בזכויותינו הבינלאומיות, ומאושש בפסיקות של בית הדין הבינלאומי. אבל כל זה רק אם החומה נבנית על הקו הירוק (או בתוכו), כמכשול ביטחוני אמיתי. אפשר להסביר את הצורך בחומה בסיבות ביטחון, ובוודאי גם להתווכח על כך, אבל בשום אופן לא ניתן להצדיק את סיפוח הקרקעות הפלסטיניות בתירוצים ביטחוניים, במיוחד כאשר השטחים שאותם היא מספחת אינם מועילים ביטחונית. מילא היה מדובר באחוזים בודדים, אבל אנחנו מדברים על חומה ש-80% ממנה עוברים בתוך הקו הירוק, ומפרידים בין פלסטינים לפלסטינים.

בשביל מה כל ההרפתקאה הזאת? הרי, אילו היינו בונים את הגדר על הקו הירוק, היא אפילו לא הייתה שנויה במחלוקת. ישראל לא הייתה עומדת בפני בית הדין הבינלאומי, אשר פסק שהחומה (לשון בית המשפט) איננה חוקית, גם בגלל שהיא מסיגה את השטח הפלסטיני, וגם בגלל שהיא מפירה את עקרון המידתיות: המידה של סבל שהיא גורמת לאוכלוסיה הפלסטינית היא בעליל לא-מידתית לדאגות הביטחון של ישראל – במיוחד בגלל שביטחון הוא לא המניע העיקרי מאחורי בניית החומה מלכתחילה. בית הדין הורה על פירוק החומה, פסיקה שאוששה על ידי העצרת הכללית של האו"ם, בתמיכת כל מדינות העולם (ובהן כל מדינות אירופה), כשמולן, כרגיל, ארצות הברית, ישראל, אוסטרליה ושני איי-שוניות.

ישראל החליטה להיכנס למסע יקר כלכלית ופוליטית לא למען הביטחון, אלא למען תוואי שייספח חלקים מהגדה המערבית. בדצמבר 2005, שרת המשפטים ציפי לבני אפילו הודתה ש – "לא צריך להיות גאון כדי להבין שלגדר יהיו משמעויות על הגבול העתידי. זו לא הסיבה שבגינה היא נבנתה, אבל אפשר שיהיו לה השלכות פוליטיות". גורמים רשמיים בממשלה הישראלית דיברו רבות בפומבי על תוואי הגדר ועל חיבור גושי ההתנחלויות, ובכלל זה גם "ירושלים רבתי", למרקם החיים בישראל. נו, אתם עדיין חושבים שזה לצרכי ביטחון?

2) מוכרים לנו "הפרדה" בנימוקי "ביטחון"

שמה הרשמי של הגדר הוא לא "גדר הביטחון" אלא "מכשול ההפרדה". משרד החוץ, שהבין ודאי את משמעות המילה "הפרדה" (באפריקנז: אפרטהייד), הוא היחיד שלא השתמש במונח הרשמי, אלא בשם "גדר הביטחון", ובסוף זה תפס גם בתקשורת. זוהי דוגמה מושלמת לאופן שבו סיסמאות פוליטיות עטופות בהילה הביטחונית, כדי שלא ניגע בהן מייראת קדושה. האמת היא שזאת גדר שמטרתה לספח את המתנחלים ושטחיהם-הגנובים לישראל. וכרגיל, כל כך רצינו לשכנע אחרים שמטרת הגדר היא ביטחון, עד שנפלנו בספין של עצמנו, והתחלנו להאמין לכך גם כן.

בוא נזכור שהגדר נהגתה על ידי ממשלת ברק בשנת 2000, כאמצעי להיפרדות פיסית מהפלסטינים, שישראל תמיד רצתה בה, כמו גם כמעין אזהרה לערפאת, שאם לא יהיה יותר "רך", ישראל תוכל לבצע צעדים חד-צדדיים כדי ליצור עובדות בשטח (כאילו שהיא לא עשתה זאת משך שנים). באוקטובר 2000, פרסמה ממשלת ברק "תכנית היפרדות ביטחונית", שבה הוצע "מכשול" שיספק ביטחון פיסי לאזרחי ישראל (הכולל באופן מרשים את המתנחלים), ולתבוע מהפלסטינים מחיר כלכלי גבוה, באמצעות סגרים, הגבלות מסחר, סנקציות ואמצעים אחרים, כדי ללחוץ עליהם להיכנע לתנאינו.

3) "חורים" בסיפור הביטחון

  • החומה כוללת יותר מ-200,000 תושבים-פלסטינים בצד ה"ישראלי" שלה (לא כולל ירושלים). אם הפלסטינים הם סכנה ביטחונית, כיצד יתכן שהמכשול הוא לצרכי ביטחון?
  • הסטטיסטיקה מלמדת שרוב המחבלים הסתננו בכלל במחסומים, לא דרך השטחים הפתוחים. הבדיקות במחסומים עדיין מגוכחות, בגלל שלא ניתן למנוע מרבבות פועלים פלסטינים (באישור) מלהיכנס לישראל (עדיין), ולהכביד על התנועה של המתנחלים מן/אל ישראל. החומה לא הייתה נחוצה מסיבה ביטחונית, אלא מסיבה טריטוריאלית.
  • החומה לא עוצרת רקטות ולא יכולה לעמוד בפני מנהרות. אז האם היא פתרון אמיתי, או אקמול שמטפל בסימפטום? האם אנחנו באמת מצפים שהפלסטינים ייכנעו ודי, או שהם ימשיכו למצוא דרכים להתנגד? אולי במקום לסתום אותם בחומות בטון כדאי יותר לטפל ולהקשיב למצוקה שמאחורי האלימות?

4) החומה מזיקה לביטחון

מומחי ביטחון רבים טוענים שהחומה מזיקה לביטחון, ולא תורמת לו, כי היא הופכת את חיי הפלסטינים לנואשים, ולכן יש לצפות שהם ימשיכו להגיב לה, גם באלימות, בין אם מעליה (קסאמים למשל), מתחתיה (מנהרות, כמו זו שבאמצעותה חטפו את החייל שליט), בחו"ל, או באמצעים אחרים. החומה אינה הפתרון, כי היא רק מנציחה ומרחיבה את הבעיה.

1) וואלה?! אולי בעצם הישראלים הם אלו שמבינים רק כוח?

  1. רביב דרוקר (ערוץ 10) חשף לא מזמן סקר ששרון לא פִּרסם. במרץ 2002, בזמן שיא-האינתיפאדה, 70% מהאוכלוסייה בישראל היו נכונים לפשרה, אבל בתקופת הרגיעה של ההתנתקות, במאי 2005, רק 44% הסכימו לה.
  2. ולפני כן, עד שלא הצטברה כמות עצומה של אבידות בלבנון, אף אחד לא חשב על יציאה משם…
  3. כך היה גם עם האינתיפאדה הראשונה. אף אחד לא היה מוכן לדבר על עם אש"ף, לא כל שכן על מדינה פלסטינית, עד שלא יכולנו יותר.
  4. ולפני כן במלחמת יום הכיפורים, שלפניה לא הייתה נכונות בממשלת ישראל להגיע לשלום עם מצרים.

האם אנחנו משליכים על הערבים את הנטיה שלנו לרצות ולנצל את הכוח והשליטה שלנו, כל עוד יש לנו אותם?

ובעצם, מה יש "להבין" בכוח?

בכוח לא "מבינים" אלא כופים. התפיסה הישראלית בהחזקת השטחים תמיד הייתה, שאם הערבים לא רוצים להכיר בישראל "נאלץ" אותם "להבין" שאנחנו פה כדי להישאר. בעצם "נכריח אותם לעשות איתנו שלום" (כן, מה ששמעתם), בתמורה להחזרת שטחיהם. זאת אומרת, נחזיק שטח כערובה לזה שהם יעשו איתנו שלום בתנאים שלנו.

נותר רק עניין אחד קטן. "הם" ממש מתקשים "להבין" את זה כבר שישים שנה. אז אולי הגיע הזמן למצוא דרך אחרת ל"הסברינו"?

1. דעת הקהל הפלסטינית הייתה דווקא בעד ריסון האלימות כלפי אזרחים.

הסיבה העיקרית מאחורי ה-הֻדנַה (הפוּגה) של החמאס ב-2005-2006 הייתה הצורך להתחשב בשאיפות של הציבור הפלסטיני, אשר תמך באופן כללי ברגיעה ובפירוק הקבוצות החמושות (Center for Special Studies 2006). בהכללה, במשך רוב הזמן, רוב הציבור הפלסטיני מתנער מפגיעה באזרחים. הרוב גם חיים, חרף הדיכוי הצבאי, בלי לשאת נשק. הם עוברים במחסומים או נמנעים מהם, משתתפים בהפגנות, או לא, מגדלים ילדים, והולכים לעבודה. מיליוני בני אדם שאינם לוקחים חלק באלימות כלפי אזרחים בכלל "לא נספרים".

2. לפלסטינים אין מונופול על הטרור.

רה"מ לשעבר, בנימין נתניהו (1995), מגדיר טרור כ"תקיפה מכוונת ושיטתית של אזרחים במגמה לזרוע מורא, לשם מטרה פוליטית". לפי הגדרה זו הן ישראל והן הפלסטינים אשמים בטרור. במהלך האינתיפאדה השנייה למשל, יותר מ-1,000 אזרחים ישראלים נהרגו, כולל 113 קטינים, וכ-6,000 נפגעו. באותה העת נהרגו כ-4,400 פלסטינים מהתקפות ישראליות, כאשר בין 46% – 60% מהם לא השתתפו בלחימה, ובהם יותר מ-860 קטינים. יותר מ-29,000 פלסטינים נפצעו (לפי נתוני הצלב האדום). כולם היו קרבנות טרור.

אם אנחנו מאמצים גישה של זכויות אדם לנושא הטרור, אנו אוסרים כל פגיעה, הרג או איום על אזרח שאינו לוחם בכל דרך. הגישה של זכויות אדם שימושית במיוחד בכך שהיא מגנה כל סוג של טרור, בין אם על ידי שחקנים לא-מדינתיים (אלו שבדרך כלל מואשמים בטרור) או ממדינות (אשר לרוב יוצאות פטורות). אבל האמת היא, שמדינות הן האחראיות לרוב הגדול של האלימות וההרוגים, ולכן הרבה יותר חשוב לדרוש מהן דין וחשבון כלפי החוק הבינלאומי, מאשר מהקבוצות שאנו קוראים להן "טרוריסטיות". בספרו "מוות על ידי ממשלה" טוען ר"ג רומל (1994: 13) שכ-170,000 אזרחים תמימים נהרגו על ידי ארגוני טרור לא-מדינתיים במרוצת המאה העשרים, מספר לא מבוטל, אבל הוא מוסיף:

במהלך שמונים ושמונה השנים הראשונות למאה זו [ה-20], כמעט 170 מיליון גברים נשים וטף נורו, הוכו, עונו, נדקרו, נשרפו, הורעבו, הוקפאו, רוסקו או הועבדו למוות; נקברו חיים, טובעו, נתלו, הופצצו, או נהרגו בכל אחת מהדרכים הרבות של ממשלות לגרום את מותם של אזרחים וזרים לא חמושים וחסרי ישע. ואפשר שמתו עד כ-360 מיליון בני אדם.

וכל זה לא כולל את זאיר, בוסניה, סומליה, סודאן, רואנדה, לבנון, עזה, ממשל סדאם-חוסיין והשפעת הסנקציות של האו"ם על האזרחים העיראקיים, ורציחות בחסות מדינות – שאירעו אחרי שרומל אסף את נתוניו. זה גם לא כולל את כל האמצעים שמשתמשות בהן מדינות שאינם מובילים בהכרח למוות: עינויים, כליאה, רדיפה, הריסת בתים, הרעבה מזורזת, איומים וכל השאר.

כלומר, בעוד ש"טרור מלמטה" הוא לא חוקי, לא מוסרי ונורא, הוא מחוויר לעומת ה"טרור מלמעלה" של מדינות, ובכללן גם זה של ישראל. זו הסיבה שבגללה אנחנו לא צריכים כל הזמן להאשים, אלא לגרום לצדדים לקחת אחריות על מעשיהם במסגרת זכויות האדם והחוק הבינלאומי.

לעיון נוסף:

"הרשות הפלסטינית לא מצליחה לשלוט על אנשיה. כל עוד הרשות לא שולטת בטרור, אנחנו לא יכולים לסיים את הכיבוש."


1) לשלוט איך?!

תחשבו כמה מאמץ זה לקח לנו, למרות הכוח העצום של הצבא, המודיעין, כוח האדם והתקציבים. והרי לרשות הפלסטינית בקושי סמכות מוגבלת (60% מהגדה הם בשליטה ישראלית מלאה, ואסור להם לפעול בה; ועוד 21% מצויים בשליטה ביטחונית ישראלית). לרשות אין תשתית של ביטחון לאומי, או כל ריבונות על שטחה, ואוסרים עליה להכניס אפילו ציוד ביון. לכן אין זה סביר לצפות מהרשות שתוכל להשפיע בשטח. בתוך הערים שבהן היא שולטת, אגב, היא עשתה עבודה לא-רעה.

2) לא לסיים את הכיבוש – נשמע די רע לישראל.

ובינתיים, מה? כל עוד הדרישה הבלתי-אפשרית הזאת נמשכת – האם אנחנו צריכים להמשיך ולממן את ההתנחלויות, החומות, הכבישים העוקפים והמחסומים בכל פינה –  אשר מלבים את הסכסוך? לא עדיף לשבור את מעגל הדמים? ולמה לא להפסיק עם הריסות הבתים? עם הפקעת הקרקעות? עם שאיבת המים? עם המחצבות שגונבות משאבי קרקע שאינם שלנו?

3) לא כל התנגדות היא טרור.

אנחנו לא יכולים לצפות שהרשות הפלסטינית תהיה השוטר של ישראל. אלא אם יש תכנית פוליטית המבטיחה את חירותם של הפלסטינים, ושבמסגרתה הפסקת האלימות היא הדדית, כולל מהמתנחלים, הרי שזה פשוט לא יקרה. זכרו שהחוק הבינלאומי מכיר בזכותם של עמים נדכאים להתנגדות ואף למאבק מזוין, כל עוד ההתנגדות לא כוללת פגיעה בחפים מפשע. לכן,לצפות שהעם הנכבש פשוט יקבל בהכנעה את המצב זה לא ריאליסטי ומגוחך. לקרוא לכל ניסיון-דקירת-חייל "פיגוע" ו"טרור", פירושו לטשטש את האבחנה בין אזרחים וחיילים, וזה כבר דבר מסוכן מאוד לכולנו.

הזינו כתובת מייל, כדי לקבל עדכונים אל שו"ת חדשות.

הצטרפו אל 18 שכבר עוקבים אחריו

להציג את כל השאלות בנושא:

%d בלוגרים אהבו את זה: