You are currently browsing the category archive for the ‘סכסוך בלתי-פתיר’ category.

יש הרבה פתרונות שהם לא מה שעכשיו. שהם לא עצימת עיניים.

למשל, אפשר :

בטווח המיידי – להפסיק לדרדר את המצב.

  • לפרויקט ה"ייהוד"/נישול אין שום תועלת ביטחונית, אלא בדיוק להפך. לכן, עוד הפקעות קרקע בגדה, עוד פינויים והריסות בתים בשטחים, בירושלים, בנגב, בוואדי עארה, ועוד התנחלויות – פירושם לדרדר את המצב, להתסיס, להפיץ שנאה וכו'. דבר ראשון שיש לעשות מייד ולאלתר, זה להפסיק את הנישול.
  • שנית, לבנות את הגדר על רק על הקו הירוק ובתוכו, לא בתוך הגדה. כך גם לגבי מחסומים.
  • שלישית, לא להשתמש בנימוקים ביטחוניים כדי לאפשר לתעשיינים הישראליים לנצל את תושבי הגדה, כלומר, לא להגביל את התעשייה הפלסטינית הייבוא/ייצוא שלה (תוך בידוק), ולא לגזול משאבי אדמה (מים, שיש, גז וכו') בשטחים שאינם ריבוניים.
  • רביעית, לא לפגוע באזרחים, לא בהפגנות ולא בפריצות לבתיהם. חמישית, למקד את המאמצים בהגנה (כמו נשק נגד טילים) ולא בהתקפה (כמו ספינות, רובים, טנקים ומטוסים).

וכמובן יש עוד דוגמאות, וגם אתם יכולים לחשוב על כמה, אבל הרעיון ברור. לקבל אחריות על חלקנו כשולטים על הפלסטינים ולא נשלטים תחתם, ולא לאפשר למצב להידרדר.

ובטווח הקצת פחות מיידי – יש שתי אפשרויות, ואפשר לבחור:

אפשרות א' – לצאת מהשטחים מייד, לגמרי ובלי תנאים מקדימים. בלי "גושי התנחלויות", בלי "ריבוי טבעי", בלי לחדור לים/אוויר/יבשה בגדה וברצועה, בלי "מזרח ירושלים" ועוד כל מיני תרגילים דומים. ולא כדי לחזור לשם מחר. לא בשבילם, בשבילנו! רק ברגע שנהפוך למדינה ככל העמים, נוכל להתחיל להתפנות לעסוק באזרחות הישראלית, במהות המדינה, בעברנו המשותף, ובעתידנו המשותף כחברה רב-גונית החיה בשלום עם שכנינו.

אפשרות ב' – (אם כל כך מתרגזים כשמזכירים לאנשים שאריאל היא לא חלק מישראל בחוק) יש לספח את כל השטחים לישראל, לאזרח את התושבים בהם, ולעגן בחוקה את זכויות הפרטים והקולקטיבים החיים כאן, תוך הסרת חסמים אתניים, לשוניים ודתיים. כולם משתתפים בעיצוב המרחב למען כולם, ואף אחד לא יכול לשלול את זכויותיו של האחר/ים, ובכלל זה הזכות לחיות יחד, להתחתן עם בני עדות אחרות, או כל מה שאנשים רק רוצים לעשות, בלי לפגוע בזכויות אחרים.

בשני המקרים יש להפסיק מיד את שעת החירום, להוציא את התחומים האזרחיים מסמכות הצבא, ולחנך לחיים משותפים.

ההסתמכות על ארה"ב, על פתרונות צבאיים ועל עליונות כלכלית/מספרית היא מסוכנת לנו, כי היא יכולה להתמוטט בכול רגע, והיא משאירה אותנו במצב שברירי שבו אנחנו לא מסתדרים עם הסביבה ולא סומכים על אף אחד. ואז, אם וכאשר הכול יתמוטט, וזה בטוח ייקרה מתישהו – נאכל אותה בגדול. האינטרס בסיום הכיבוש, בהפחתת הצבאיות ובסיום הסכסוך – הוא שלנו, לא פחות מאשר של אחרים, ויש לנו הרבה מה לעשות כדי לשנות את המצב. עוד לא אבדה התקווה.

לעיון נוסף:

סביר להניח שהפלסטינים לא יחדלו לראות את יפו וחיפה כחלק מפלסטין, כפי שאנחנו לא נחדל מלראות את חברון ואת העיר העתיקה בירושלים כחלק מארץ ישראל. לשני הצדדים הארץ היא יחידה אחת בלתי-ניתנת-לחלוקה. בכל זאת, הרוב בשני העמים מוכן לחלק את הארץ לשתי מדינות, ולו רק כדי שנוכל להתחיל סוף-סוף לחיות ולא להיות כל הזמן במצב זמני ובעיצומו של פרויקט-לא-נגמר. אכן, זהו פתרון פוליטי. זאת פשרה. וכמו כל פתרון פוליטי בין מדינות, גם אם לא כל אדם וזרם תומכים בו (בשני הצדדים), יש לו הגיבוי של הקהילה הבינלאומית וזה לא מעט. ישראל היא חזקה ומוכרת בינלאומית כמדינה בגבולות הקו הירוק (וכך גם בחוק הישראלי). אם פתרון לסכסוך בגבולות מוסכמים הוא בהישג יד, אין סיבה ששני העמים לא יוכלו לחיות את חייהם באופן נורמאלי. למעשה זהו האינטרס הראשון במעלה של כולנו, לפעול להסרת האיום הלא-נגמר עלינו, שמציב אותנו בסכנה תמידית של זמניות.


"הפלסטינים לעולם לא יהיו מרוצים עם חלק מהארץ – הם רוצים את כולה"

לא הפלסטינים, כי אם ישראל, היא זו שמחרימה/מפקיעה אדמות ומיישבת אותן. זו ישראל ולא הפלסטינים שמתעקשת להחזיק בשטחים של האחר, בתוך ומחוץ לקו הירוק, והיא זאת שמצהירה על פרויקטים של "ייהוד". גם בקרבנו, הישראלים, יש חוגים שרוצים את כל הארץ (ואף יותר ממנה), אך בשני הצדדים יש גם כאלו המוכנים לפשרה. יש הבדל בין התביעה העקרונית, לבין הצורך הפרגמטי.

לעיון נוסף:

1) כי העמים הערבים שונים זה מזה.

תגידו, התחלקתם על הראש? למה שלא נפנה מחוזות ברוסיה מיושביהם, בתיהם, קרקעותיהם ואורח חייהם -בניגוד לרצונם- כדי ליישב את הצוענים? או שנפנה בכפייה תושבים מהמפרץ כדי ליישב בהם את הכורדים? גם להם יש עוד מדינות, אז מה?…  באמת, אין כל סיבה מוצדקת לכך שהפלסטינים יעזבו לארץ אחרת. מה אם היו אומרים שכל האמריקאים האנגלוסקסים יחזרו לאנגליה, איפה שחיים דוברי האנגלית?

התשובה היא: בגלל שלפנות אנשים מהמקום שבו הם חיים מזה דורות זה פשוט דפוק, לא מוסרי וחסר היגיון. זה ייצור עוינות לא נורמלית, זה אכזרי ופסול מבחינה מצפונית, וזה לא יותר מאשר ניסיון לתקן עוול אחד ע"י יצירת עוולות אחרים. מה, היה נראה לכם הגיוני לפנות את הישראלים שנולדו בארץ כדי ליישב בהם את הפליטים מסודן? מה פתאום?! גם לא תמורת פיצוי או בחסות מעצמות.

אז מה מציעים כאן למעשה? שתושבי יפו וראמאללה יעברו למרוקו? לכוויית? לעומאן? לג'יבוטי? מה, צריך באמת להסביר למה זה טיהור אתני הוא רעיון מופרך? אז בבקשה: הקלישאה הזאת מניחה שכל המדינות הערביות הן אותו הדבר, ולא מקבלת את הגיוון הרחב של התרבויות, כיתות-הדת, המאכלים, המנהגים, הפוליטיקה, הדיאלקטים והסביבה שהם מייצגים. הרי המדינות הערביות אפילו מרגלות ונלחמות זאת בזאת (סעודיה-כווית ועיראק, מצרים-סודן, ירדן-סוריה-לבנון, ועוד). הן רחוקות מאוד מלהיות מקשה אחת. לפי אותו ההיגיון אין בעיה לגרמנים לוותר על אלזס-לורן, או להגר לאוסטריה ושוויץ, בגלל השפה המשותפת; או שכל איטלקי צריך להרגיש בבית בפינלנד, פשוט בגלל שיש בשתי המדינות רוב לבן-נוצרי. זה שטויות במיץ. יש מאות-מיליונים של ערבים, והם שייכים לקבוצות שונות, עם היסטוריה ושפה שונה, ואין קשר בין הדברים.

(חוץ מזה, כדאי לדעת, שמתוך 22 החברות בליגה הערבית, 1 היא "פלסטין" ועוד שלוש אינן ערביות בכלל. כך שאין 22 מדינות ערביות עדיין…)

2) כי אין צורך בכך.

ובכלל, למה לתת עליונות לתביעה היהודית על פני זו הפלסטינית? מדוע איננו יכולים לקבל את הארץ כשייכת לכולם? אנחנו גם ככה חיים כאן יחד עשרות שנים.

3) כי זה נימוק מסוכן לישראל.

ולסיום, זה גם נימוק מסוכן מאוד לישראלים. אם מניחים שנסיבות פוליטיות ועתיד האזור הם הנימוק לביטול הזכות להגדרה-עצמית, הרי שזכותנו כיהודים להגדרה עצמית בארץ נמצאת בסכנה גדולה הרבה יותר.

צריך באמת מידה רבה של צביעות וצדקנות כדי להשתמש בסיסמה הזו. האם היהודים אימצו אסטרטגיה של אי-אלימות במאבקם לעצמאות? האם הכיבוש איננו אלים?

אם נתעלם מההעדפות שלנו, החוק הבינלאומי מכיר בזכותו של עם להתנגד לדיכוי, כיבוש וקולוניאליזם במאבק מזוין, כל עוד אזרחים אינם מהווים מטרה.

אבל, למעשה, ההמונים הפלסטינים משתתפים במאבק לא מזוין מדי יום, בכך שהם עוברים במחסומים או נמנעים מהם, בכך שהם בונים מחדש בתים "לא מורשים" שנהרסו, או מפגינים נגד המדיניות הישראלית. המאבק הלא-מזוין איננו מדווח והוא לא מוכר ולא "מעניין תקשורתית". התקשורת נוטה לדווח על עימותים אלימים ולא על מעשיהם של פעילי שלום. קל למנות את הילדים שהופכים "שהידים", אך כמה ילדים אינם עושים כן? לא כל הפלסטינים מאמינים שמאבק מזוין הוא האסטרטגיה הנכונה. למשל, תנועת הסולידאריות הבינלאומית, יחד עם תנועות פלסטיניות אחרות – דבקות באדיקות במדיניות לא אלימה – גם אם חלקם רואים בה לגיטימית. חלק אחר רואים את המאבק המזוין כמזיק, משום שהפלסטינים לא יכולים להביס את ישראל מבחינה צבאית; אחרים חוששים שאם העולם יראה בהם טרוריסטים, זה עלול להאפיל על מטרתם הצודקת; וחלק שוללים זאת בנימוק של זכויות אדם.

אש"ף הציע לזנוח את המאבק המזוין כשהכריז על עצמאות פלסטינית ב-15 בנובמבר 1988, בתנאי שהכיבוש יסתיים ומדינה פלסטינית תקום. ההצעה חזרה בחסות הליגה הערבית, ושוב במסמך האסירים, והצעות דומות מצויות על השולחן כל הזמן, בגיבוי בינלאומי רחב. האם נסכים להן, או שאנחנו מי שבוחר באלימות?

לעיון נוסף:

נתניהו: כך חיבלתי בהסכמי אוסלו, וכך לדעתי צריך לטפל בפלסטינים

טוב, זה כבר לא ממש נכון. לא כל הפרזה בטון הלאומי או הדתי היא בהכרח אנטישמיות. למרות שיש רגש לאומני מובהק בטקסטים הפלסטיניים, אין כל קריאה להסתה או אלימות כלפי יהודים או ישראלים בתכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית אף הרחיקה לכת ואסרה תליה של "כרזות שהידים" בבתי ספר, מתוך דאגה שהדבר עלול לעודד אלימות בקרב הנוער.

חלק ממערכות החינוך האחרות אכן נוהגות כך, ובכלל זה תכניות טלביזיה קיצוניות, שהן קיצוניות למדי. אבל, האם זה באמת כל כך שונה מהנעשה אצלנו? גם אצלנו יש תכניות טלוויזיה המטיפות לשנאת ערבים, קצינים בכירים ורבנים הקוראים להרוג בהם ומערכת חינוך שמלמדת, בין היתר, שפעולות טרור של האצ"ל הן גבורה. השאלה הרלוונטית לשני העמים היא האם ניתן למטיפים ולשונאים (מכאן ומכאן) סיבה להצליח בסחף ובהסתה, או שנתגבר עליהם ונציע חלופה.

השורה התחתונה היא שהסכסוך לא התחיל בגלל אנטישמיות, שזה בטח לא מצדיק את הכיבוש הצבאי, ושאפשר להביא לסיומו. מה עכשיו נכבוש כל מקום שיש בו סממנים אנטישמיים?

לעיון נוסף:

  • על ההסתה הישראלית בספרי הלימוד: אלי פודה (1997), בגנות המבוכה ובזכות הטיח: הסכסוך הישראלי-ערבי בראי ספרי הלימוד בהיסטוריה ואזרחות בעברית 1953-1995, ירושלים: האוניברסיטה העברית.
  • על מיתוס ההסתה.

1) הצעה?!

קודם כל נראה ש"ההצעה הנדיבה" מעולם לא הוצעה (שביט 2002). כל מי שהיה בקיא ברזי המו"מ טוען שישראל בחרה שלא להציע את הצעתה בסוף. ר' עדויות הבכירים בסרט: מיליון קליעים באוקטובר.

2) נדיבה?!

יש איזו הנחה שגויה בלב המחשבה שההצעה הזאת היא "נדיבה". לכאורה, ככל שהפלסטינים יקבלו יותר שטח, כך גם תהיה להם יותר ריבונות וחיוּת כלכלית. אבל זה בכלל לא המצב. הרי, סוהרים לא צריכים יותר מעשרה אחוזים משטח בית הכלא כדי לשלוט בכל האסירים. לכן, בפועל, הפלסטינים יכולים אולי לקבל 95% מהשטחים שברק הציע כביכול (ואחריו אולמרט ב"תכנית ההתכנסות"), ועדיין לא תהיה להם מדינה מתפקדת. אפילו 5% של שטח אסטרטגי (ולמעשה מדובר ב- 10%, אם סופרים שטחי הפקר ואת "מזרח-ירושלים"), ישאירו אותם ללא שליטה על הגבולות, תנועת האנשים והסחורה מן ואל שטחיהם, השטח האווירי הספקטרום האלקטרו-מגנטי התקשורתי, ואפילו מקורות המים. וזה בלי להזכיר עוד את גושי ההתנחלויות (הצעתו של ברק הייתה אמורה לכלול 80% מהמתנחלים בישראל המורחבת). זאת אומרת שלפי ההצעה הזאת, ישראל תהיה מסוגלת לשלוט בכלכלה הפלסטינית, באתרים הדתיים והכלכליים החשובים ביותר לפלסטינים, (כמו הר הבית ואזורים קדושים אחרים בסביבת ירושלים), ולא תפתור את בעיית הפליטים הכלל-אזורית. וזה באמת נראה לכם נדיב? אתם הייתם מקבלים הצעה כזאת?

לערפאת היו סיבות מוצקות לדחות את ה"הצעה" של ברק, ואילו היה נוהג אחרת היה מודח על ידי הפלסטינים, שהיו רואים בו מי שהסכים לקיבוע הכיבוש. ולכן הוא דחה את הדברים בקמפ-דיוויד ובטאבה. את הספין הזה הישראלים קנו דווקא בגלל הייחוס של ברק למחנה השלום, דבר הדורש בחינה מפוכחת מחדש.

אגב, קמפ דיוויד וטאבה היו בעצמם הפרה של הסכמי אוסלו, מפני שהן הפסיקו את היציאה מהשטחים, ובכך הבטיחו שהפלסטינים יכנסו למו"מ מעמדה חלשה ביותר על הקרקע.

3) הפלסטינים דחו?!

להזכירנו, היו אלו הישראלים – ובכלל לא הפלסטינים – שעזבו את שיחות טאבה, והפלסטינים – לא הישראלים – הם מי שהציעו "הצעה נדיבה", כשויתרו על 78% משטח הארץ (עוד מאז 1988). אנו ראינו בכך הזדמנות לשאת ולתת על השטח הנותר, דבר שהוא בחזקת "שלי-שלי, שלך-שלי", שעליו נאמר ב"מסכת אבות" שזוהי מידת רשע.

4) ערפאת החליט על האלימות?!

וחוץ מזה, איך זה שערפאת הואשם בפרוץ האינתיפאדה השנייה, אם ההערכות, הן של המודיעין הצבאי, והן של המודיעין המדיני, מאמינות שזו הייתה התקוממות ספונטאנית נגד מה שהפלסטינים הבינו כמיסוד הכיבוש (ר' Peri 2006: 242)? כלומר, זאת לא הייתה יוזמה של ערפאת או של ההנהגה. והאם אין שום-בעיה עם העליה להר-הבית של שרון, שהפך לסמל השנאה בעיני-הפלסטינים, ובכל זאת בחר לסייר באופן פרובוקטיבי בתקופה המתוחה? בואו ניקח לפחות אחריות חלקית לעניין, הא?

5) אל תעשו טובות/מחוות להם, עשו זאת למעננו.

יעשו הפלסטינים מה שיעשו, סיום הכיבוש הוא אינטרס ישראלי.

"הפלסטינים לא רוצים שלום. אף אילו ישראל תיסוג מ"השטחים", כל מה שהערבים רוצים זה לזרוק את היהודים לים"

– או –

"הפלסטינים לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות"


קודם כל, יש הרבה פלסטינים, ולהגיד שכולם רוצים דבר אחד, זה כמו לומר שהישראלים מסכימים על משהו.

וחוץ מזה, להגיד שרק הפלסטינים דחו את השלום ואנחנו לא, זה עיוורון גמור. גם לישראל יש חלק באחריות לסכסוך. או, כמו שכתב ההיסטוריון הישראלי אבי שליים "התיקים של משרד החוץ הישראלי מתפוצצים מעדויות על יוזמות שלום ונכונות ערבית למשא ומתן עם ישראל מאז ספטמבר 1948 ואילך". הנה רק מעט מהדוגמאות של ההזדמנויות והגישושים שנדחו בבוז מכוון:

לחצו להגדלה

דבר שני, לחשוב שהם רוצים לסלק אותנו, ולא לשים לב לכך שגם אצלנו רוצים בגירוש כל הערבים, זה להעלים עין מחלקנו במצב. למעשה, אצלנו ולא אצלם, זה לא רק מחשבות, אלא פרקטיקה. הרי בפועל כבר סילקנו את רובם (או מנענו מהם לחזור), ואנחנו ממשיכים לעשות זאת כל הזמן מדי יום.

 

ראו גם: שלומי אלדר מספר על ניסיונות חמאס להתפייס עם ישראל

מוזר. ראשי אמ"ן בתחילת שנות התשעים טענו דווקא ש"כושר ההרתעה" של ישראל התעצם דווקא בגלל שהיא לא השתתפה במלחמת המפרץ, ורק אימה להגיב "בזמן ובמקום". העיראקים ושכנים אחרים, לדבריהם, פירשו את האיומים והשתיקה בישראל, כאילו שעומדים לרשותנו כל כך הרבה אמצעים. ומצד שני, דווקא במלחמת לבנון השנייה, כשהפעלנו כל מה שרק יכולנו, כולל מילואים, את הצי וחיל-האוויר, סביב איזה אירוע גבול מרגיז מאוד, אבל בכל זאת אירוע נקודתי, דווקא אז – "יכולת ההרתעה" שלנו התרסקה.

אז אולי לא צריך לחבק את הידיים, אבל זה לא תמיד עוזר להרים אותם כמו איזה ביריון שכונתי.

והנה דוגמה להתנהלות אחרת: מעט אחרי מלחמת לבנון השנייה, נחטפו מלחים בריטיים לאיראן. אנגליה השתמשה רק באיומים ואולטימטום, ותוך ימים בודדים המלחים חזרו למשפחותיהם. חשבו רגע: האם ישראל הייתה יכולה למנוע את מסע הטירוף בלבנון ולצאת ממשבר החטיפה בלי מלחמה? נזכיר שביציאה מישיבת הממשלה, ממש ביום שבו נהרגו החיילים בגבול, אמר שר הביטחון, פרץ: "אנחנו מדלגים על שלב האיומים ועוברים למעשים" – במילים אחרות, סוף מחשבה במעשה תחילה.

לכן, לפעמים איפוק הוא דווקא כוח, במיוחד אם אנחנו רוצים לשכך את העימות ולא ללבות אותו.

לקריאה נוספת:

1) וואלה?! אולי בעצם הישראלים הם אלו שמבינים רק כוח?

  1. רביב דרוקר (ערוץ 10) חשף לא מזמן סקר ששרון לא פִּרסם. במרץ 2002, בזמן שיא-האינתיפאדה, 70% מהאוכלוסייה בישראל היו נכונים לפשרה, אבל בתקופת הרגיעה של ההתנתקות, במאי 2005, רק 44% הסכימו לה.
  2. ולפני כן, עד שלא הצטברה כמות עצומה של אבידות בלבנון, אף אחד לא חשב על יציאה משם…
  3. כך היה גם עם האינתיפאדה הראשונה. אף אחד לא היה מוכן לדבר על עם אש"ף, לא כל שכן על מדינה פלסטינית, עד שלא יכולנו יותר.
  4. ולפני כן במלחמת יום הכיפורים, שלפניה לא הייתה נכונות בממשלת ישראל להגיע לשלום עם מצרים.

האם אנחנו משליכים על הערבים את הנטיה שלנו לרצות ולנצל את הכוח והשליטה שלנו, כל עוד יש לנו אותם?

ובעצם, מה יש "להבין" בכוח?

בכוח לא "מבינים" אלא כופים. התפיסה הישראלית בהחזקת השטחים תמיד הייתה, שאם הערבים לא רוצים להכיר בישראל "נאלץ" אותם "להבין" שאנחנו פה כדי להישאר. בעצם "נכריח אותם לעשות איתנו שלום" (כן, מה ששמעתם), בתמורה להחזרת שטחיהם. זאת אומרת, נחזיק שטח כערובה לזה שהם יעשו איתנו שלום בתנאים שלנו.

נותר רק עניין אחד קטן. "הם" ממש מתקשים "להבין" את זה כבר שישים שנה. אז אולי הגיע הזמן למצוא דרך אחרת ל"הסברינו"?

1. דעת הקהל הפלסטינית הייתה דווקא בעד ריסון האלימות כלפי אזרחים.

הסיבה העיקרית מאחורי ה-הֻדנַה (הפוּגה) של החמאס ב-2005-2006 הייתה הצורך להתחשב בשאיפות של הציבור הפלסטיני, אשר תמך באופן כללי ברגיעה ובפירוק הקבוצות החמושות (Center for Special Studies 2006). בהכללה, במשך רוב הזמן, רוב הציבור הפלסטיני מתנער מפגיעה באזרחים. הרוב גם חיים, חרף הדיכוי הצבאי, בלי לשאת נשק. הם עוברים במחסומים או נמנעים מהם, משתתפים בהפגנות, או לא, מגדלים ילדים, והולכים לעבודה. מיליוני בני אדם שאינם לוקחים חלק באלימות כלפי אזרחים בכלל "לא נספרים".

2. לפלסטינים אין מונופול על הטרור.

רה"מ לשעבר, בנימין נתניהו (1995), מגדיר טרור כ"תקיפה מכוונת ושיטתית של אזרחים במגמה לזרוע מורא, לשם מטרה פוליטית". לפי הגדרה זו הן ישראל והן הפלסטינים אשמים בטרור. במהלך האינתיפאדה השנייה למשל, יותר מ-1,000 אזרחים ישראלים נהרגו, כולל 113 קטינים, וכ-6,000 נפגעו. באותה העת נהרגו כ-4,400 פלסטינים מהתקפות ישראליות, כאשר בין 46% – 60% מהם לא השתתפו בלחימה, ובהם יותר מ-860 קטינים. יותר מ-29,000 פלסטינים נפצעו (לפי נתוני הצלב האדום). כולם היו קרבנות טרור.

אם אנחנו מאמצים גישה של זכויות אדם לנושא הטרור, אנו אוסרים כל פגיעה, הרג או איום על אזרח שאינו לוחם בכל דרך. הגישה של זכויות אדם שימושית במיוחד בכך שהיא מגנה כל סוג של טרור, בין אם על ידי שחקנים לא-מדינתיים (אלו שבדרך כלל מואשמים בטרור) או ממדינות (אשר לרוב יוצאות פטורות). אבל האמת היא, שמדינות הן האחראיות לרוב הגדול של האלימות וההרוגים, ולכן הרבה יותר חשוב לדרוש מהן דין וחשבון כלפי החוק הבינלאומי, מאשר מהקבוצות שאנו קוראים להן "טרוריסטיות". בספרו "מוות על ידי ממשלה" טוען ר"ג רומל (1994: 13) שכ-170,000 אזרחים תמימים נהרגו על ידי ארגוני טרור לא-מדינתיים במרוצת המאה העשרים, מספר לא מבוטל, אבל הוא מוסיף:

במהלך שמונים ושמונה השנים הראשונות למאה זו [ה-20], כמעט 170 מיליון גברים נשים וטף נורו, הוכו, עונו, נדקרו, נשרפו, הורעבו, הוקפאו, רוסקו או הועבדו למוות; נקברו חיים, טובעו, נתלו, הופצצו, או נהרגו בכל אחת מהדרכים הרבות של ממשלות לגרום את מותם של אזרחים וזרים לא חמושים וחסרי ישע. ואפשר שמתו עד כ-360 מיליון בני אדם.

וכל זה לא כולל את זאיר, בוסניה, סומליה, סודאן, רואנדה, לבנון, עזה, ממשל סדאם-חוסיין והשפעת הסנקציות של האו"ם על האזרחים העיראקיים, ורציחות בחסות מדינות – שאירעו אחרי שרומל אסף את נתוניו. זה גם לא כולל את כל האמצעים שמשתמשות בהן מדינות שאינם מובילים בהכרח למוות: עינויים, כליאה, רדיפה, הריסת בתים, הרעבה מזורזת, איומים וכל השאר.

כלומר, בעוד ש"טרור מלמטה" הוא לא חוקי, לא מוסרי ונורא, הוא מחוויר לעומת ה"טרור מלמעלה" של מדינות, ובכללן גם זה של ישראל. זו הסיבה שבגללה אנחנו לא צריכים כל הזמן להאשים, אלא לגרום לצדדים לקחת אחריות על מעשיהם במסגרת זכויות האדם והחוק הבינלאומי.

לעיון נוסף:

הזינו כתובת מייל, כדי לקבל עדכונים אל שו"ת חדשות.

הצטרפו אל 18 שכבר עוקבים אחריו

להציג את כל השאלות בנושא:

%d בלוגרים אהבו את זה: