You are currently browsing the category archive for the ‘זכויות אדם והחוק הבינלאומי’ category.

ברור! זה נכון ומקובל בכל העולם שלמדינות מותר להגן על עצמן. הזכות להגנה עצמית היא מה שהתיר לישראל לפתוח במלחמות 67' ו-73' למשל. אבל מה, בגלל שכל אחד יכול לצאת למסע השתוללות ולהגיד שזאת "הגנה עצמית", החוק הבינלאומי מציב גבולות ברורים בנוגע לגבי הפעילויות השונות. את חלקן הוא מתיר, לחלקן הוא מציב מגבלות, ויש כמה שהוא אוסר לגמרי. בעיקר כאלו שפוגעות באזרחים של מדינה אחרת.

ובדיוק כפי שבית הדין הבינלאומי מגן על זכות ההגנה של ישראל, הוא גם דוחה את הדרכים שבהן היא בוחרת לעשות זאת.

זה לא ה"מה" אלא ה"איך".

ר' גם:

"החוק הבינלאומי הוא חסר חשיבות בענייני ביטחון, כי בסופו של יום, מי שצריך לחיות עם הטרור זה הישראלים. יש לנו אחריות שלא להפקיר את אזרחינו בלי הגנה"

- או -

"מדינות רבות לא נשמעות לחוק הזה"


זה קצת עצוב שבישראל יש מסורת של זלזול במוסדות הבינלאומיים. זה התחיל עוד בתקופת בן-גוריון, שטבע את המונח "או"ם שמום", ואשר הערים על האו"ם והשיג הכרה בישראל על פני שטח גדול בהרבה מזה שיועד לה בתכנית החלוקה. הזלזול התעצם כשישראל הצליחה להתחמק מיציאה מהשטחים הכבושים והגולן משך עשרות שנים, מלבנון 17 שנים, ומלהשיב את הפליטים כבר 60 שנה.

אולי כדאי להזכיר, אם כן, שלחוק הבינלאומי יש רקורד עולמי עצום. הוא עשה הרבה טוב בעולם: מנע מלחמות, יישב מחלוקות, שלח כוחות, והביא פושעים לדין. החוק הבינלאומי בהחלט מכיר בזכותה של מדינה להגן על עצמה, אבל לא בזכותה לעשות ככל העולה על רוחה לשם מטרה זו, וליצור עוולות אחרים. לכן, במקום לרמוס את החוק הבינ"ל ברגל גסה, עלינו לעודד את המדינות העולם לתת לו משנה תוקף וחשיבות, וגם לאכוף אותו על ישראל, במקומות שבהם היא סוררת (כולל ענייני סביבה, גרעין, עינויים, סחר בנשים, גניבת משאבי מעמקים וסחר בנשק).

ישראל נהנית מאוד מן החוק הבינלאומי! החוק הבינלאומי והאו"ם הם המוסדות שהביאו להקמת המדינה היהודית כצו השעה; הם אשר הכירו בישראל בגבולות קו הפסקת האש, שחרגו מאוד מתכנית החלוקה; הם אלו שקיבלו את הצורך לפתוח במלחמת 1967 (מול מצרים וירדן); הם אלו שבזכותם התארגנו הפיצויים על השואה; הם מה שמאפשר לנו להגיש תביעות של נפגעי טרור; והם גם אלו שהכירו בזכותה של ישראל לבנות חומה לצורכי ביטחון (על הקו הירוק). חשבו על זה: לו אמנת ג'נבה הרביעית הייתה נחתמת ומאומצת בעולם ב-1939 ולא ב-1949, אפשר שהשואה לא הייתה מתרחשת, או שהעולם היה עושה משהו. החוק הבינלאומי הכניס לראשונה את היהודים, שנתפסו כ"האחר" האולטימטיבי, כשווים לאומות העולם, ובכך הוא נותן מענה לאנטישמיות, והיהודים אמורים להיות הראשונים לאמצו. זו המסקנה של העולם מהשואה.

ולסיום, עיקרון ההדדיות (שהוא בדיוק הפוך ממה שהוא נשמע) הוא הבסיס של החוק הבינלאומי. הוא קובע שאם הפרו את זכויותיך, אין זה מקנה לך את הזכות להפר בחזרה את זכויותיהם של אחרים. זה בסה"כ מאוד דומה לעיקרון של החוק בתוך המדינה: אם יקיריך הותקפו (למשל באונס או רצח), אין זה מקנה לך את הזכות לרצוח או לאנוס גם כן.

ולנוכח העובדה שההתעלמות שלנו מהחוק הבינלאומי לא הביאה לנו יותר ביטחון – הגיע הזמן להחליף דיסק.

"כבר נוכחנו לראות את ההחלטה שהציונות היא גזענות…"

"זה רוב אוטומטי"

"העולם לא סובל אותנו, ואין לצפות מאחרים שידאגו לנו, רק אנחנו נדאג לעצמנו"


וויי, איזו פולניות… 🙂

טוב, כדאי להבדיל, ראשית לכל, בין החוק הבינלאומי, המבוסס על אמנות בינלאומיות ופסיקות של המשפטנים הטובים בעולם, לבין החלטות של העצרת הכללית של האו"ם, אשר לא-אחת סובלות מפוליטיזציה אינטרסנטית.

שנית, זכותנו וחובתנו להגן על עצמנו אינן במחלוקת. הבעיה היחידה היא לא ה-מה, אלא ה-איך. המטרה איננה מקדשת את האמצעים, (גם ביהדות, אגב), וגם האמצעים צריכים להיות כשרים. החוק הבינלאומי הוא כיום הכלי היחיד שבאמצעותו מטילים סנקציות על משטרים רודניים, על מדינות שמפתחות נשק גרעיני, על סחר בבני אדם, על זכויות ילדים, על טרור והתמיכה הכלכלית בו ועוד. חשוב לענייננו – החוק הבינלאומי – מייצר שפה משותפת לפתרון סכסוכים, והוא כבר הוכיח זאת בעבר.

ולסיום, כדאי גם להזכיר שלמרות ה"נדאג לעצמנו" היהיר שלנו בינתיים ישראל מקבלת סיוע אמריקאי אדיר – צבאי, כלכלי ופוליטי, ולא מעיזה לחשוב מה ייקרה כשהוא ייפסק.

"זכויות אדם זה תירוץ 'מתיפייף' כדי לצדד בפלסטינים. מה, לנו אין הזכות להגדרה עצמית? לחיים בביטחון?"


יש לנו זכויות שוות, לא זכויות-יתר.

זכויות אדם יכולות להוות שפה משותפת ומוסרית במצב של מחלוקת, ולכן לא כדאי להתעלם מהן. העיקרון הראשון שהן דוגלות בו, הוא שכל בני האדם שווים, לא רק מן הפה אל החוץ, אלא גם במעשים הנגזרים מכך. לכן הזכות להגדרה עצמית, לחיים ולביטחון שמורה לכולם, גם ליהודים-הישראלים וכמובן גם לפלסטינים. אין לצפות שהן תתקיימנה רק עבור צד אחד, תוך פגיעה חמורה בצד השני. לא נכון לצפות, למשל, שהאחד יוכל להרוס את בתיו של האחר או להפקיע את אדמותיו. במיוחד לא נכון לצפות שהפגזת אזורים "פתוחים", הפצצת מבני מגורים או הריסת בתים מאסיבית – תזכינה להילה של "צורך ביטחוני" המשרת את זכויותיו של האחד על חשבון זכויות השני.

לקריאה נוספת:

מה?! איזו זכות? הזכות לגור בקרקע שנגזלה/הופקעה מאחרים? הזכות לגור מחוץ לגבולות המדינה, בניגוד לחוק, וליהנות מהגנת הצבא? הזכות לתקוע טריז בין ישובים פלסטיניים, כדי שלא יתפתחו? הזכות להישלח על ידי המדינה למשימה של אחיזה בעוד שטח, משאבים ומים? מדוע אין לפלסטינים הזכות "להתנחל" בתוך הקו הירוק? אילו אפשר היה באמת לעשות השוואה, היו הפלסטינים אמורים להיות אזרחים שווים, כולל הזכות להצביע, להגר לארץ, לרכוש קרקע וכדומה. אילו לא היה חל עליהם חוק אחר (החוק הצבאי) מזה שחל על המתנחלים (החוק הישראלי), אפשר היה לדבר על זכויות קניין שוות של יהודים בגדה וברצועה, ושל פלסטינים בתוך ה"קו הירוק".

זה לא אומר שזה פשוט. חוויית הפרט היא בהחלט קשה, ובמיוחד של אלו שעברו לשטחים מטעמים כלכליים שהביאו אותם בלית ברירה למצוא מקום כלשהו. אבל לא ניתן לקבל שהפתרון למצוקתם יהיה על חשבון יצירת קרבנות אחרים, ובטח שלא לצפות שלא תהיה לכך השפעה שלילית על הסכסוך ומצב הביטחון.

 

ולגבי כל הקשקושים על "גירוש", בואו ניפטר מהדמגוגיה.

גירוש הוא (1) הוצאת אנשים בניגוד לרצונם, (2) על ידי זרים, (3) משטח מדינתם. המתנחלים לעומת זאת, נמצאים מחוץ לשטח מדינתם, והם (1) נקראים פנימה, ולא החוצה, (2) בהוראת  הממשלות הישראליות ו-(3) יותר ממחצית המתנחלים הביעו נכונות לכך.

אם זה גירוש והם מעדיפים להישאר ולהתמודד עם "זכותם" לאדמה גנובה, שלא ייכפו עלינו לשמור עליהם.  רק נראה אותם באמת נשארים שם, עם זכויתיהם, ונותנים לנו להמשיך בזכות לחיינו בשקט.

"זה מוסר כפול: העולם שופט את ישראל לחומרה יותר מאשר מדינות אחרות"

- או -

"האו"ם הוא אנטישמי, ולראייה מספר ההחלטות הלא-פרופורציונאלי של האו"ם בעניין ישראל"


1) בכלל לא בטוח שיש לחץ מוגבר…

תגידו, מתי נכנסתם לאתר הבית של אמנסטי-אינטרנשיונל, יומן-רייטס-ווטש או אתר האו"ם לזכויות אדם? נסו שוב ושוב ושוב בעצמכם – ותראו שאלא אם יש מלחמה ממש עכשיו, בראש הידיעות נמצאות סומליה, מיאנמר/בורמה, קמבודיה, סין, בורונדי, סודן, הפיליפינים, איראן, דרפור, קולומביה, קונגו, מדינות אמריקה הלטינית, ומדינות ערב. באחרונה, סוף-סוף, מתחילה גם מגמה של לחץ גדול על ההפרות של ארה"ב. וזה חוץ מלהזכיר שהם בהרבה מקרים עובדים בחתך רוחבי, כמו "זכויות נשים" ולא מתמקדים באזור ספציפי.

אולי כדאי שנתפקח ונצא מהפראנויה. העולם לא סובב סביבנו, למרות שאנחנו חושבים שכן. יש מצב שזה פשוט רגישות כזאת, או אולי נרקסיזם. סביר מאוד להניח שגם אילו היינו הממשלה הסודנית, הסינית, הבורמזית, הקובנית או האמריקאית, היינו מתלוננים על תשומת לב מופרזת מוקדשת להפרות זכויות אדם שלנו, לעומת של אחרים.

והרי, אם כבר, אז עצם העובדה שהביקורת על המדיניות הישראלית לא הביאה למימוש ההגדרה עצמית פלסטינית כבר עשרות שנים – מעידה דווקא על כך שעדיין אין לחץ מספיק.

2) אם לחץ יביא את סוף הכיבוש – מה רע בכך?

ואתם יודעים מה, נניח לרגע שבאמת יש תשומת לב רבה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, יותר מאשר לעניינים בוערים אחרים בקהילה הבינלאומית  – האם זה בהכרח רע? הרי אם הלחץ בא למנוע אי-צדק ושלטון דיכוי-צבאי, למה אנחנו מפחדים ממנו? העלאת החשיבות של עניינים בינלאומיים אחרים היא חשובה, אבל אין לכך כל השפעה על התביעה ללחוץ על ישראל בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

3) לייק איט אור נוט, אנחנו סכסוך מקומי עם השלכות גלובאליות.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני זוכה לתשומת לב גדולה במיוחד בגלל שהוא סכסוך עולמי, ולא רק מקומי. יש לו השפעה מכרעת על ערעור היציבות בכל העולם. אנחנו פנינו למעצמות כדי שיעזרו ליישוב, נעזרנו בהצהרת בלפור של האימפריה-האנגלית, ואחר כך בסיוע צבאי מהצרפתים, ועכשיו האמריקנים. בוודאי שיש לכל זה השלכות גם עליהן. הרי ארה"ב הכריזה באמצע 2007 שהיא מתכוונת לשפוך 63,000,000,000$ על ציוד צבאי לישראל, מצרים, ערב הסעודית ומדינות המפרץ, בנוסף למיליארדים שהיא משקיעה בכל יום בעיראק. בקלטת שמע של בן לאדן (נובמבר 2007) נאמר בפירוש ש"סדרת הפיגועים ב-11 בספטמבר 2001 בוצעה כמחאה על ההשתלחות האלימה של ארצות-הברית וישראל בפלסטין ובלבנון". זאת אומרת שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סמלי לעולם המוסלמי ביחסיו עם העולם המתועש, והוא חייב להגיע לפתרון. זה לא רק אינטרס שלנו, אבל גם שלנו.

הזינו כתובת מייל, כדי לקבל עדכונים אל שו"ת חדשות.

הצטרפו אל 18 שכבר עוקבים אחריו

להציג את כל השאלות בנושא:

%d בלוגרים אהבו את זה: