You are currently browsing the category archive for the ‘הטיה ואיזון’ category.

  1. נו, זה בדיוק העניין. זה כמו שנציע למי שמתנגד לאכילת חיות לעזור לצוד אותן; או למי שמבקר את עיקרון זכויות-האדם להצטרף לארגונים ולשנות מבפנים. אנחנו מאמינים שאפשר וצריך לעשות אחרת מחוץ לצבא, ובלי להגן על התנחלויות (לדוגמה). רבים מאיתנו גם חושבים שצריך לצמצם את השפעת הצבא על חיינו האזרחיים, ולא לעזור לה.
  2. זה לא נגד החיילים – זה נגד מה שגורמים להם לעשות. כאשר אנחנו מבקרים את הצבא או מראים את כשליו, המטרה היא לא בהכרח להצביע על כך שחייל ספציפי שגה (למרות שלפעמים גם הוא היה לא-בסדר), אלא לבקר את המערכת ושיטותיה, ובעיקר את מי שהכניס אותו לסיטואציה הזאת. אבל, כן, כדי להבין מה דפוק פה, צריך קודם כל להסכים שזה דפוק לראות חייל שפוגע בילדים, לדוגמה; צריך להסכים שמתנחל שמונע מים מכפר שלם של בני-אדם זה בעייתי מאוד; וצריך להסכים שלהרוס למשפחה חפה-מפשע את ביתה זה פשוט דפוק. לכן צריך לדבר על המקרים האלו ולא להסתירם. בלי שנראה את הפגיעה באנשים תמימים, ובלי שנבין מה דפוק בזה, אנחנו לא יכולים להתחיל אפילו לברר את הנסיבות שבהן נתונים החיילים – הנסיבות שדורשות שינוי.
  3. צריך להצטרף כדי לבקר?! מה, אז למי שלא מורה אסור לבקר את מערכת החינוך? מי שלא רופא לא יכול להגיד משהו על מצב בתי החולים? ואז מי יגיד משהו רע על ראה"מ? זאת בדיוק החמצה גמורה של האופן שבו דמוקרטיה עובדת. אנחנו לא נתיניהם של מומחים, במיוחד לא של מומחים שהוכיחו שהם גרועים בכך, ותפקידנו לבקר אותם ולהחליפם. לשם כך כולנו יכולים וצריכים גם לבקר את הקיים, ולהצביע על הכשלים בו. למשל, על צבא שמגן קודם על עצמו ורק בסוף, אולי, על האזרחים. זה לא רק לגיטימי, זה חשוב. זה מה שלמדנו ממלחמות יום הכיפורים ולבנון. אסור שהצבא יהיה חסין מביקורת אזרחית.
  4. רבים מאיתנו היו בצבא, אבל הצבא לא עושה אותך בהכרח בעל הבנה טובה יותר.

לעיון נוסף:

"זכויות אדם זה תירוץ 'מתיפייף' כדי לצדד בפלסטינים. מה, לנו אין הזכות להגדרה עצמית? לחיים בביטחון?"


יש לנו זכויות שוות, לא זכויות-יתר.

זכויות אדם יכולות להוות שפה משותפת ומוסרית במצב של מחלוקת, ולכן לא כדאי להתעלם מהן. העיקרון הראשון שהן דוגלות בו, הוא שכל בני האדם שווים, לא רק מן הפה אל החוץ, אלא גם במעשים הנגזרים מכך. לכן הזכות להגדרה עצמית, לחיים ולביטחון שמורה לכולם, גם ליהודים-הישראלים וכמובן גם לפלסטינים. אין לצפות שהן תתקיימנה רק עבור צד אחד, תוך פגיעה חמורה בצד השני. לא נכון לצפות, למשל, שהאחד יוכל להרוס את בתיו של האחר או להפקיע את אדמותיו. במיוחד לא נכון לצפות שהפגזת אזורים "פתוחים", הפצצת מבני מגורים או הריסת בתים מאסיבית – תזכינה להילה של "צורך ביטחוני" המשרת את זכויותיו של האחד על חשבון זכויות השני.

לקריאה נוספת:

מה?! איזו זכות? הזכות לגור בקרקע שנגזלה/הופקעה מאחרים? הזכות לגור מחוץ לגבולות המדינה, בניגוד לחוק, וליהנות מהגנת הצבא? הזכות לתקוע טריז בין ישובים פלסטיניים, כדי שלא יתפתחו? הזכות להישלח על ידי המדינה למשימה של אחיזה בעוד שטח, משאבים ומים? מדוע אין לפלסטינים הזכות "להתנחל" בתוך הקו הירוק? אילו אפשר היה באמת לעשות השוואה, היו הפלסטינים אמורים להיות אזרחים שווים, כולל הזכות להצביע, להגר לארץ, לרכוש קרקע וכדומה. אילו לא היה חל עליהם חוק אחר (החוק הצבאי) מזה שחל על המתנחלים (החוק הישראלי), אפשר היה לדבר על זכויות קניין שוות של יהודים בגדה וברצועה, ושל פלסטינים בתוך ה"קו הירוק".

זה לא אומר שזה פשוט. חוויית הפרט היא בהחלט קשה, ובמיוחד של אלו שעברו לשטחים מטעמים כלכליים שהביאו אותם בלית ברירה למצוא מקום כלשהו. אבל לא ניתן לקבל שהפתרון למצוקתם יהיה על חשבון יצירת קרבנות אחרים, ובטח שלא לצפות שלא תהיה לכך השפעה שלילית על הסכסוך ומצב הביטחון.

 

ולגבי כל הקשקושים על "גירוש", בואו ניפטר מהדמגוגיה.

גירוש הוא (1) הוצאת אנשים בניגוד לרצונם, (2) על ידי זרים, (3) משטח מדינתם. המתנחלים לעומת זאת, נמצאים מחוץ לשטח מדינתם, והם (1) נקראים פנימה, ולא החוצה, (2) בהוראת  הממשלות הישראליות ו-(3) יותר ממחצית המתנחלים הביעו נכונות לכך.

אם זה גירוש והם מעדיפים להישאר ולהתמודד עם "זכותם" לאדמה גנובה, שלא ייכפו עלינו לשמור עליהם.  רק נראה אותם באמת נשארים שם, עם זכויתיהם, ונותנים לנו להמשיך בזכות לחיינו בשקט.

"זה מוסר כפול: העולם שופט את ישראל לחומרה יותר מאשר מדינות אחרות"

- או -

"האו"ם הוא אנטישמי, ולראייה מספר ההחלטות הלא-פרופורציונאלי של האו"ם בעניין ישראל"


1) בכלל לא בטוח שיש לחץ מוגבר…

תגידו, מתי נכנסתם לאתר הבית של אמנסטי-אינטרנשיונל, יומן-רייטס-ווטש או אתר האו"ם לזכויות אדם? נסו שוב ושוב ושוב בעצמכם – ותראו שאלא אם יש מלחמה ממש עכשיו, בראש הידיעות נמצאות סומליה, מיאנמר/בורמה, קמבודיה, סין, בורונדי, סודן, הפיליפינים, איראן, דרפור, קולומביה, קונגו, מדינות אמריקה הלטינית, ומדינות ערב. באחרונה, סוף-סוף, מתחילה גם מגמה של לחץ גדול על ההפרות של ארה"ב. וזה חוץ מלהזכיר שהם בהרבה מקרים עובדים בחתך רוחבי, כמו "זכויות נשים" ולא מתמקדים באזור ספציפי.

אולי כדאי שנתפקח ונצא מהפראנויה. העולם לא סובב סביבנו, למרות שאנחנו חושבים שכן. יש מצב שזה פשוט רגישות כזאת, או אולי נרקסיזם. סביר מאוד להניח שגם אילו היינו הממשלה הסודנית, הסינית, הבורמזית, הקובנית או האמריקאית, היינו מתלוננים על תשומת לב מופרזת מוקדשת להפרות זכויות אדם שלנו, לעומת של אחרים.

והרי, אם כבר, אז עצם העובדה שהביקורת על המדיניות הישראלית לא הביאה למימוש ההגדרה עצמית פלסטינית כבר עשרות שנים – מעידה דווקא על כך שעדיין אין לחץ מספיק.

2) אם לחץ יביא את סוף הכיבוש – מה רע בכך?

ואתם יודעים מה, נניח לרגע שבאמת יש תשומת לב רבה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, יותר מאשר לעניינים בוערים אחרים בקהילה הבינלאומית  – האם זה בהכרח רע? הרי אם הלחץ בא למנוע אי-צדק ושלטון דיכוי-צבאי, למה אנחנו מפחדים ממנו? העלאת החשיבות של עניינים בינלאומיים אחרים היא חשובה, אבל אין לכך כל השפעה על התביעה ללחוץ על ישראל בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

3) לייק איט אור נוט, אנחנו סכסוך מקומי עם השלכות גלובאליות.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני זוכה לתשומת לב גדולה במיוחד בגלל שהוא סכסוך עולמי, ולא רק מקומי. יש לו השפעה מכרעת על ערעור היציבות בכל העולם. אנחנו פנינו למעצמות כדי שיעזרו ליישוב, נעזרנו בהצהרת בלפור של האימפריה-האנגלית, ואחר כך בסיוע צבאי מהצרפתים, ועכשיו האמריקנים. בוודאי שיש לכל זה השלכות גם עליהן. הרי ארה"ב הכריזה באמצע 2007 שהיא מתכוונת לשפוך 63,000,000,000$ על ציוד צבאי לישראל, מצרים, ערב הסעודית ומדינות המפרץ, בנוסף למיליארדים שהיא משקיעה בכל יום בעיראק. בקלטת שמע של בן לאדן (נובמבר 2007) נאמר בפירוש ש"סדרת הפיגועים ב-11 בספטמבר 2001 בוצעה כמחאה על ההשתלחות האלימה של ארצות-הברית וישראל בפלסטין ובלבנון". זאת אומרת שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סמלי לעולם המוסלמי ביחסיו עם העולם המתועש, והוא חייב להגיע לפתרון. זה לא רק אינטרס שלנו, אבל גם שלנו.

מי לא עשה טעויות בחיים? כולנו בני אדם וטועים.

אין קשר בין מי טועה יותר, או צודק יותר לסוף הסכסוך והכיבוש. בבסיס השאלה הזו עומד העיקרון של שרק אחד ינצח ויהיה צודק, והשני יפסיד, ושכמה שנוכיח שהם טועים, מה טוב. המוצא מהסכסוך הוא לייצר מצב, כמו בכל כלכלה משגשגת, שכולם מנצחים.

יש לנו ביקורת רבה כלפי ההתנהלות הפלסטינית, אבל במקום להשמיעה באזני ישראלים כדי להצטדק במעשינו, אנחנו באים במגע יומיומי עם פלסטינים וחולקים את הדעות והדילמות האלו איתם יחד, כך שאנחנו מנסים לא רק להתמרמר, אלא גם להשפיע. וזה לא פשוט. אבל המודל של זכויות האדם, אשר מניע אותנו, הוא המודל שיכול להביא אותנו למצב שבו כולם מרוויחים, למרות הטעויות שבדרך.

אבל מה שלדעתנו חשוב באמת, זה שהנכבש יכול לכעוס, למרוד או לשתוק, אבל רק הכובש יכול לסיים את הכיבוש. כל פגם שלא עשו הם או הנהגתם, לא מהווה הצדקה  לכיבוש. הגיע הזמן שנפסיק.

להפך!

ההצגה של הסכסוך כסכסוך בין שני כוחות שווים היא המעוותת. הסכסוך בעצמו לא מאוזן. עם כל הביקורת שאפשר למתוח על הפלסטינים ועל חלקם באחריות לסכסוך, ישראל היא הצד החזק והיא זאת שכובשת את הפלסטינים, לא להפך.

אין חומה שנבנית בתוך הקו הירוק; אין מחסומים בין תל-אביב להרצליה; אין הריסות של בתים בראשון לציון; אין חישוף שדות פרטיים באזורים שמהם יורה הארטילריה הצה"לית על עזה; אין רכבים שנרמסים תחת שרשרות טנקים ברחובות באר שבע; אין מעצרים של קצינים בכירים שפשעו פשעי מלחמה במכבים-רעות; אין חיסולים מהאוויר של מנהיגים דתיים-קיצוניים שאינם מוכנים לפשרה בקרית ארבע; אין ישובים פלסטינים שקמים כדי לא לאפשר את הגדילה של אשדוד לכיוון יבנה או כדי לנתק אותה מאשקלון וממקורות מים ושדות חקלאיים; אין איסור על הקמת תעשייה כבדה ב-60% מהמדינה; אין לחצים על ישראלים למסור מידע לשירותי הביטחון הפלסטיניים או למכור את ביתם, בתמורה לאישורים או לטיפול רפואי; ואין סגר כלכלי, תיירותי ותפיסתי על ישראל.

למעשה, לא רק שישראל לא נתונה לסנקציות בינלאומיות בעקבות הפרות אלו, היא גם זוכה לסיוע כלכלי וצבאי אדיר-מימדים, מחזיקה חיל אוויר גדול מזה של אנגליה, בנשק גרעיני, נחשבת ליצואנית הנשק הרביעית בעולם ונהנית מכלכלה משגשגת. ישראל היא המעצמה הכובשת את הפלסטינים ולא להפך, ולכן היא הצד היחיד שיכול להחליט על סיום הכיבוש ולסלול את הדרך לשלום צודק.

 

וחוץ מזה –

מי אמור לאזן בדיוק את ההצגה של הניתוח הביקורתי שלנו? הערבים? המתנחלים? השמאל-הציוני? או הליכוד או צה"ל? או אולי המזרחיים לגווניהם? או נשים? או אולי יהודי הגולה? למעשה אין דבר כזה "איזון"… על אחת כמה וכמה גם ההצגה של דוברים שמכנים עצמם "פרו ישראלים" איננה מאוזנת. האיזון היחיד יכול להיות השוויון בזכויות ובחירויות לכולם.

התביעה ל"איזון" היא ביטול קיומו של השכל הישר אצל השומעים. משתמע ממנה שלא ניתן להעריך באופן ביקורתי הצגה, ספר או הרצאה, בלי שמישהו יגיד לך מי "בסדר", מי "מאוזן" ולבסוף, "למי עליך להקשיב" או "מה לחשוב".

בוודאי, לכל עם. אבל, כאמור, התביעה של יהודים להגדרה-עצמית במולדתם ההיסטורית – ארץ ישראל – תקפה כמו זו של כל "הלאומים", והיא אינה יכולה לגבור על תביעת הפלסטינים להגדרה עצמית -לאומית במולדתם – פלסטין. אין זה משנה אם מישהו "הופך" ל"עם" לפני מישהו אחר. העיקרון של הגדרה-עצמית הוא אוניברסאלי, ואין קבוצה שיכולה לדרוש אותו לעצמה ולדחות אותו בנוגע לאחרים. זהו לב הסכסוך וזה המפתח לפתרונו. אף עם לא יצליח למנוע את הזכויות הלאומיות של האחר, אלא אם אחד הצדדים יצליח להרוס לגמרי את השני – אפשרות שאף אדם שפוי או מוסרי לא יכול לקבל. הבעיה, אם כן, איננה דחיית הזכות היהודית להגדרה עצמית, אלא כיצד להכיר באופן שווה בשתי התביעות על הארץ.

ואגב, סתם כדי להוריד מהיהירות, כדאי להזכיר שתביעת העם היהודי להיות אומה עם זכות להגדרה עצמית איננה מקובלת על כל, ואולי אף על רוב היהודים. רק כ-35-38% מיהודי העולם חיים בישראל (תלוי את מי שואלים; לכ-40% יש אזרחות ישראלית, כולל מספר גדול של חרדים א-ציוניים, לא כולם חיים בארץ), קרי רובם רואים את עצמם כקהילה אתנית, תרבותית או דתית שמגדירה את עצמה על פי אזרחותם הלאומיות (אמריקאים, בריטים, ארגנטינאים וכד'), ולא על פי יהדותם.

ראו גם:

"אם לא נולדת כאן, אם אינך יהודי, אם לא איבדת קרוב בפיגוע, או לא שרתת בצבא, אינך יכול/ה להבין…"


1) המון תנועות שלום נוסדו דווקא ע"י אישי צבא בכירים.

מעבר לזה שכעמט כל פעיל שלום שירת בצבא, תנועות השלום הגדולות הוקמו על ידי קציני צבא, לא מתוך אי-הבנה של המצב, אלא דווקא מתוך דאגה כנה והשקפה אחרת. "שלום עכשיו", שהייתה פעם תנועת השלום הציונית המרכזית, נוסדה על ידי קציני צבא.  "יש גבול" היא תנועת חיילי מילואים המסרבים לשרת בשטחים הכבושים. "שוברים שתיקה" היא ארגון של חיילים ששירתו בחברון והרגישו צורך לספר. ב"לוחמים לשלום" חברים לוחמי צבא ומפקדים. ו"המועצה לשלום וביטחון" היא איגוד של קצינים בכירים. אפילו אורי אבני ושולמית אלוני לחמו במלחמת השחרור.

אולי במקום לסתום להם את הפה, תקשיבו למה שהם אומרים, ותראו שדווקא חוויותיהם מלמדות על המניעים. יותר מ-635 חיילי מילואים חתמו על "מכתב הלוחמים" של "אומץ לסרב", האומר:

אנחנו, קצינים וחיילי מילואים קרביים בצבא ההגנה לישראל, שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה והנתינה לעם ישראל ולמדינת ישראל; ששירתנו תמיד בקו הראשון. שהיינו ראשונים לבצע כל משימה, קשה כקלה, על מנת להגן על מדינת ישראל ולחזק אותה; אנחנו, קצינים וחיילים קרביים המשרתים את מדינת ישראל במשך שבועות ארוכים בכל שנה, למרות המחיר האישי היקר, היינו בשירות מילואים בכל רחבי השטחים וקיבלנו פקודות והוראות שאין להן ולביטחון המדינה דבר, ושתכליתן היחידה היא הנצחת השליטה בעם הפלסטיני […] משימת הכיבוש והדיכוי אינה משרתת מטרה זאת [=ההגנה על ישראל] – ואנו לא ניקח בה חלק.

בספטמבר 2003, פרסמו 27 טייסי חיל האוויר הצהרה נוספת הקובעת ש"פעולות אלה [=אוויריות בשטחים הכבושים] הן בלתי חוקיות ובלתי מוסריות".

בדצמבר 2003 לוחמי סיירת מטכ"ל פרסמו מכתב לראש הממשלה, שרון, בו כתבו: "אנו אומרים לך היום 'לא ניתן עוד ידינו לשלטון הדיכוי בשטחים; לא ניתן עוד ידינו לשלילת זכויות האדם ממיליוני פלסטינים; לא נשמש חומת-מגן למסע ההתנחלויות".

2) גם לא חסרות משפחות שכולות שחושבות כך.

רבים מאיתנו חוו טרור. נורית פלד, אחת הדוברות הרהוטות של תנועת השלום הישראלית, איבדה את בִּתהּ הצעירה, סמדר, בפיגוע טרור בירושלים. "פורום המשפחות השכולות למען שלום, פיוס וסובלנות" הוא ארגון של משפחות ישראליות ופלסטיניות שאיבדו את יקיריהן בפעולות נגד חפים מפשע. הם מציעים תמיכה הדדית ופעילויות המתנגדות לסכסוך, ופוגשים צעירים משני צידי הקו הירוק כדי לספר להם על כך.

3) מה שאנחנו רוצים זה – לא לשפר את השיטה – אלא להחליפה. מתוך המערכת אפשר רק לשנות את ה-איך, לא את ה-מה. עיקר-הביקורת שלנו היא לא כלפי הצבא, אלא כלפי הפוליטיקאים.

4) בדמוקרטיה זה לא עובד ככה.

מה, אז אם אתה לא מורה אתה לא יכול לבקר את מערכת החינוך? אם אתה לא רופא, אסור לך לומר מילה רעה על היחס של רופאים? ואם אתה לא מהנדס במע"צ אסור לך לחשוב שכל התחבורה מתוכננת עקום? ממתי זה שמי שלא עומד בכל הקריטריונים האלו הוא פחות אזרח? שדעתו פחות נחשבת? מי קבע?

5) ואולי להפך?

זה חשוב לומר שלקרבנות ההתקפות או ליוצאי צבא אין מונופול על האמת. אין משהו מובנה בהתנסות ממקור ראשון שמוכיחה הבנה טובה יותר של האירוע. למעשה, זה הרבה יותר הגיוני שזה בדיו ההפך. כשם שאהבה מעוורת, כמו ש"לא דנים אדם בשעת כעסו", וכמו שפגיעה רגשית פוגעת בשיקול הדעת, כך גם ההשתתפות שלנו באירועים עלולה להיות דווקא בעוכרינו. יכול להיות שזה רק נראה לנו שאנחנו מחשבים את הדברים באופן קר, אבל בעצם, אנחנו קרבנות טראומה, שיכולים להיעזר באיזה מבט שקול מבחוץ.

1) רגע, פעם אמרו בימין שמדינה פלסטינית זה רע…

עכשיו מתרחש מפנה מעניין בנושא, כי עד תהליך אוסלו בראשית שנות התשעים, לתמוך בפתרון שתי המדינות נחשב אנטי-ישראלי. עד היום רוב הפלגים של החברה הישראלית, כולל תומכי ליכוד כמו בנימין נתניהו, יהודים אורתודוכסים כמו המפד"ל, האיחוד הלאומי וליברמן, רבים בקהילה החרדית (בעיקר חב"דניקים) ואחרים, דוחים את פתרון שתי המדינות. הלאומנות והרצון בשליטה נותרו, אבל הדרך לשם השתנתה.

2) דמוקרטיות אתניות הן נחלת העבר

אם התקווה של ישראל לשרוד כמדינה יהודית, תלויה בהקמתה של מדינה פלסטינית שכנה (במקום משטר אפרטהייד, או מדינה דמוקרטית אחת לכל הישראלים והפלסטינים, שעשויה להיות לא-יהודית)  – אז מדוע ממשלות ישראל לדורותיהן, ליכוד ועבודה כאחת, מנסות לחבל בהקמתה באכזריות, בהפעילן מפעל התנחלות, שימנע את האפשרות של פתרון כזה? מדוע ישראל מעולם לא חדלה מלספח קרקעות, להרוס בתים, לגנוב מחצבים ומים, ולאסור הקמה של תעשייה?

האירוניה הגדולה ביותר במהלך זה היא שישראל, במו ידיה, מחסלת את המדינה היהודית.

יכול להיות שאנחנו מנסים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ובסוף נאבד את כולה. בעוד שהשלום אפשרי ובהישג יד, הקיום המתמשך של ישראל כמדינה יהודית אקסקלוסיבית, אולי לא ימשך לאורך זמן – מפני שהניסיונות ליצור מדינה על טוהר האתניות הם לגמרי לא בתוקף במאה ה-21, במיוחד כשעַם אחד מנסה להיות הדומיננטי, ולהדיר לגמרי את רגליו של עם אחר.

אבל אולי בכל זאת מעז יצא מתוק. כישראלים וכאנשי שלום, אנחנו לא נרתעים מהאפשרות לחיות יחד עם פלסטינים בחברה דו-לאומית שוויונית. זה כבר קרה בעבר. כשדרום אפריקה עברה לשלטון הרוב השחור, האפריקאנרים לא נעלמו. הם המשיכו לדבר אפריקנס, ללכת לבתי ספר ואוניברסיטאות שלהם, לקרוא את העיתונים שלהם וללכת לכנסיות שלהם. לכן, גם אם ממשלת ישראל תיצור מציאות של מדינה דו-לאומית, השפה העברית, התרבות המוסדות והכלכלה הישראלית ימשיכו לשגשג, גם בתוך מסגרת פוליטית וחברתית ישראלית-פלסטינית. כך, סוף סוף, יתגשם חזון הציונות: העם היהודי יוכל לשוב תרבותית, ולא פוליטית לערש תרבותו, ארץ ישראל והמזרח התיכון בכלל.

הזינו כתובת מייל, כדי לקבל עדכונים אל שו"ת חדשות.

הצטרפו אל 18 שכבר עוקבים אחריו

להציג את כל השאלות בנושא:

%d בלוגרים אהבו את זה: