You are currently browsing the category archive for the ‘הזכות על הארץ’ category.

שטויות מארץ השטויות.

אין בנמצא היסטוריון רציני, ישראלי או אחר, שתומך במיתוס הזה. הערבים הגיעו לארץ במקור ב-638 תחת שלטון הח'ליפה עֹמַר. נוצריי ירושלים נכנעו לצבאותיו של הח'ליפה בשנת 638. הערבים יישבו את פלסטין, ובמשך כמה מאות הייתה הערבית שפת התרבות הדומיננטית. מאז, ועד הקמת מדינת ישראל, ועד סגירת השערים בפני יותר מ- 700,000 פליטים על ידי ישראל והגירה יהודית המונית, היו הערבים הרוב באזור. גם היום היהודים אינם אלא כמחצית האוכלוסייה בארץ.

חלק מהגידול באוכלוסייה הערבית החל בשנות החמישים של המאה התשע-עשרה, כתוצאה משירותי הרפואה המשופרים שסיפקו העות'מאנים והמיסיונרים הנוצרים. הייתה גם הגירה שלילית משמעותית של ערבים במהלך המאה התשע-עשרה בגלל המצב הכלכלי הקשה, אשר לא השתנה באופן משמעותי עד שהבריטים – לא הציונים – החלו "לשפר" את הארץ. הבריטים ייבאו עובדים מסוריה והסביבה, וסביר להניח שמשפחות פלסטיניות שהיגרו החוצה קודם, החלו לשוב לארץ.

למרות שנהוג לומר שהייתה זו "ארץ ללא עם", הארץ בוודאי לא הייתה "ריקה" כשהציונים הגיעו. ב-1880 היו כ-24,000 יהודים וכ-400,000 ערבים, (זאת אומרת שהיהודים היו כ-6% מהאוכלוסייה); ב-1922 האוכלוסייה היהודית עלתה ל-84,000 לעומת 590,000 ערבים (כ-12%); וב-1948 נאמדה האוכלוסייה היהודית בכ-650,000 נפש לעומת 1,300,000 ערבים (כ-33%).  ככל הנראה, אין קשר בין הגידול במספר הערבים בתקופה זו להגירה.


וישנן גם כמה עדויות של אישים מרכזיים בתנועה הציונית שמעידים על אוכלוסיית הארץ.

עוד ב-1891, כשציונות הייתה תנועה זניחה שהיהודים בעולם התנכרו לה, כבר אז כתב אחד העם:

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים […] רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה סביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. כל ערי סוריא וארץ ישראל מלאים סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה […] ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו…

גם משלחת של רבני וינה, שנשלחה בסוף המאה ה-19 לארץ, חזרה ואמרה כי "הכלה יפיפיה, אך נשואה לגבר אחר" (=הארץ מאוכלסת), ודרשה לוותר על הפרויקט.

ובישוב עצמו, שהיה קטן וזניח, יצחק אפשטיין, מחנך מרכזי ביישוב ("שאלה נעלמה" 1907):

לכל ענייני ארצנו אנו שמים לבנו, על הכל אנו דנים ומתווכחים, את הכל אנו מהללים ומחללים, אך דבר אחד של מה בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה […] בשעה שאנו מרגישים את אהבת המולדת בכל עזוזה אל ארץ אבותינו, אנו שוכחים שגם לעם החי בה עתה יש לב רגיש ונפש אוהבת. הערבי, ככל אדם, קשור הוא במולדת בעבותות חזקים".


כל התירוץ הזה של "אני הייתי קודם" מתאים יותר למריבות בארגז החול, מאשר לדיון פוליטי.

השאלה היא: מה זה מוכיח? מה הטענה פה בדיוק? שהארץ הייתה למעשה ריקה כשהיהודים הגיעו? זה הרי לא נכון. שרוב הערבים באו לארץ אחרי היהודים, ולכן הם לא ה"ילידים" באמת? גם לא נכון. אבל למי אכפת? אין שום תמרון סטטיסטי שיכול להפחית מן העובדה ששני העמים קיימים וטוענים על זכות להגדרה עצמית, אשר, כמו שמעיד המונח, רק העם יכול להחליט אם הוא אומה או לא, ולא אחרים. יהודים לא יכולים להחליט עבור הפלסטינים אם הם עם או לא, והפלסטינים לא יכולים להחליט זאת עבור היהודים (ולא חסרים הטוענים בקרבם שהיהדות היא דת ולא לאום).

1) סבבה. אז מה? גם פלסטין שייכת לעם הפלסטיני…

בהחלט יש לנו קשר היסטורי אותנטי, אך לא בלעדי. יהודים היו הרוב בארץ רק במשך 1,900 מתוך 10,000 השנים של ההיסטוריה המודרנית, ופחות מזה היו הריבון והרשות בה. הכנענים, לדוגמה, היו קבוצה דומיננטית משך יותר מאלפיים שנה, כמו גם הנטופים. יושבי נהר הירמוך היו באזור משך ארבעת אלפים שנה והניחו את היסודות החקלאיים לקהילות שבאו בעקבותיהם. ב-1,400 השנים האחרונות לערך, הארץ הייתה "שייכת" למוסלמים, ברובם ערבים, למרות שעמים רבים באו והלכו. ליהודים אין זכות על הארץ יותר או פחות מכל האחרים שיִישבו אותה. בשורה התחתונה, אף אחד לא יכול לטעון לבלעדיות על הארץ.

הטענות הפלסטיניות והיהודיות, שתיהן נשענות יותר על אידיאולוגיה לאומית ואמונה מאשר על עובדות אובייקטיביות. המסקנה היחידה היא, למען הרווח של שני העמים של ימינו, שעל שניהם להכיר בזכויות הלאומיות והתביעות של האחר, ולשאוף להגיע לפתרון המכיל את כולן.

2) ארצות אינן שייכות. ומדינה דמוקרטית דורשת שוויון מלא.

אם ישראל היא מדינה דמוקרטית, הרי שהיא שייכת לכל אזרחיה, אשר לפחות 24% מהם אינם יהודים (ואפילו 30% אם כוללים מהגרים). אם ישראל היא דמוקרטיה, אזי היא שייכת לכל אזרחיה, כשם שבארצות הברית יש רוב לבן-נוצרי, אבל המדינה לא "שייכת" ללבנים-הנוצרים. גם הצהרת העצמאות של ישראל קובעת כי המדינה: "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

לעיון נוסף:

בוודאי, לכל עם. אבל, כאמור, התביעה של יהודים להגדרה-עצמית במולדתם ההיסטורית – ארץ ישראל – תקפה כמו זו של כל "הלאומים", והיא אינה יכולה לגבור על תביעת הפלסטינים להגדרה עצמית -לאומית במולדתם – פלסטין. אין זה משנה אם מישהו "הופך" ל"עם" לפני מישהו אחר. העיקרון של הגדרה-עצמית הוא אוניברסאלי, ואין קבוצה שיכולה לדרוש אותו לעצמה ולדחות אותו בנוגע לאחרים. זהו לב הסכסוך וזה המפתח לפתרונו. אף עם לא יצליח למנוע את הזכויות הלאומיות של האחר, אלא אם אחד הצדדים יצליח להרוס לגמרי את השני – אפשרות שאף אדם שפוי או מוסרי לא יכול לקבל. הבעיה, אם כן, איננה דחיית הזכות היהודית להגדרה עצמית, אלא כיצד להכיר באופן שווה בשתי התביעות על הארץ.

ואגב, סתם כדי להוריד מהיהירות, כדאי להזכיר שתביעת העם היהודי להיות אומה עם זכות להגדרה עצמית איננה מקובלת על כל, ואולי אף על רוב היהודים. רק כ-35-38% מיהודי העולם חיים בישראל (תלוי את מי שואלים; לכ-40% יש אזרחות ישראלית, כולל מספר גדול של חרדים א-ציוניים, לא כולם חיים בארץ), קרי רובם רואים את עצמם כקהילה אתנית, תרבותית או דתית שמגדירה את עצמה על פי אזרחותם הלאומיות (אמריקאים, בריטים, ארגנטינאים וכד'), ולא על פי יהדותם.

ראו גם:

1) אל תערבבו את אלוהים בפוליטיקה.

רבכ, אי אפשר לבוא עם תירוצים של "הרצל אמר" כאילו זה איזה קלף מנצח, או ש"הקולות והספרים אמרו לי לעשות מה שאני עושה". ערבוב של אמונה ופוליטיקה תמיד היה עניין מסוכן. הזכות להאמין במה שאתם רוצים היא זכות אנושית בסיסית, אבל כשאתם כופים את האמונה על אחרים, או את השלכות אמונתכם על אחרים, אתם פונים לאלימות, מבטלים את אמונותיהם, את זכויות האדם שלהם, ואת התביעה הפלסטינית, את זהותם וקיומם הלאומיים. כישראלים, אנחנו בהחלט רואים קשר אמיתי היסטורי ורגשי עמוק בין העם היהודי לארץ ישראל, אך מלבד ההתעקשות על זכותנו לחיות בארץ, אנחנו לא יכולים להשתמש בטקסט דתי כדי להצדיק את מטרותינו הפוליטיות.

חוץ מזה, רוב היהודים הם חילונים. זה לא ממש מעניין אותם הבטחות כאלו, וגם אם הם מאמינים באלוהים, אין מדובר בישות שעושה דבר כזה לעם, או שלוקחת צד בסכסוכים. לכן, רוב הישראלים/הציונים בעלי האידיאולוגיה הקיצונית אשר מחזיקים בתביעה יהודית בלעדית על הארץ, כמו מנחם בגין ואריאל שרון, ביססו את אמונתם על תביעה לאומית והיסטורית – ולא דתית. כדי לסבך את העניין עוד יותר, רוב החרדים, אשר מאמינים בכך שאלוהים הבטיח לנו את הארץ, הם אנטי-ציוניים, משום שהם לא חושבים שעלינו לעשות מעשה פוליטי של בעלות על הארץ, וגם לא רואים ב"בעלות" כזו הדרה או עליונות על אחרים. להפך, הם רואים בתנועה הציונית כפירה, כי היא תובעת להיות תנועה פוליטית המשיבה את היהודים למולדתם, בעוד שלדעתם, זו זכות מיוחדת השמורה לאלוהים בעת שימצא לנכון, ולא בהחלטה אנושית או פוליטית.


2) האלוהים של מישהו אחר, אמר משהו אחר…

גם אם אתם מאמינים שאלוהים נתן את הארץ ליהודים, ואפילו שעכשיו הזמן שזה צריך לקרות, הרי שאין טיעון ברור וחד-משמעי על כוונתו של האל. יהודים אורתודוקסים וקיצוניים נוצרים יכולים להאמין שאלוהים נתן את הארץ ליהודים, אך המוסלמים ורוב הנוצרים לא מאמינים בזה, או לא מקבלים את התביעה כבלעדית ושוללת את זכויות הילידים הפלסטינים. שוב, מי שמקבל את האמונה הזו, רשאי להחזיק בה, אך אינו יכול לצפות ליתרון על פני אמונות וזכויות של אחרים שאינם מקבלים אותה.

מי רשאי לומר שהתביעה היהודית לבלעדיות מחליפה את התביעה המוסלמית, אשר מוחזקת באדיקות על ידי חמאס, שפלסטין היא אדמת אסלאם קדושה, חלק מהוואקף (ההקדש המוסלמי)?

 

לעיון נוסף:

אל תערבבו את אלוהים בפוליטיקה.

ערבוב של אמונה ופוליטיקה תמיד היה עניין מסוכן. הזכות להאמין במה שאתה רוצה היא זכות אדם בסיסית, אך כשאתה כופה את האמונה על אחרים, או כופה את השלכות אמונתך על אחרים, אז אתה עלול להשתמש באלימות כלפי אמונותיהם, שלא לומר כלפי זכויות האדם שלהם, ובמיוחד במקרה של התביעה היהודית על הארץ, אשר מבטלת את התביעה הפלסטינית, את זהותם וקיומם הלאומיים.

רוב היהודים לא מאמינים ש"אלוהים נתן לנו את הארץ", מהסיבה הפשוטה שרוב היהודים הם חילונים. גם אם הם מאמינים באלוהים, אין מדובר בישות שעושה דבר כזה לעם, או שלוקחת צד בסכסוכים. לכן, רוב הישראלים/הציונים בעלי האידיאולוגיה הקיצונית אשר מחזיקים בתביעה יהודית בלעדית על הארץ, כמו מנחם בגין ואריאל שרון, מבססים את אמונתם על תביעה לאומית והיסטורית ולא דתית. כדי לסבך את העניין עוד יותר, רוב החרדים, אשר מאמינים בכך שאלוהים הבטיח לנו את הארץ, הם אנטי-ציוניים, משום שהם לא חושבים שעלינו לעשות מעשה פוליטי של בעלות על הארץ, וגם לא רואים ב"בעלות" כזו הדרה או עליונות על אחרים. להפך, הם רואים בתנועה הציונית כפירה, כי היא תובעת להיות תנועה פוליטית המשיבה את היהודים למולדתם, בעוד שלדעתם, זו זכות מיוחדת השמורה לאלוהים בעת שימצא לנכון, ולא בהחלטה אנושית או פוליטית.

– וכן –

האלוהים של מישהו אחר, אמר משהו אחר…

גם אם אתם מאמינים שאלוהים נתן את הארץ ליהודים (מה ששם אתכם בחברת מיעוט), אין טיעון ברור וחד-משמעי על כוונתו של האל. יהודים אורתודוקסים וקיצוניים נוצרים יכולים להאמין שאלוהים נתן את הארץ ליהודים, אך המוסלמים ורוב הנוצרים לא מאמינים בזה, או לא מקבלים את התביעה כבלעדית ושוללת את זכויות הילידים הפלסטינים. שוב, מי שמקבל את האמונה הזו, רשאי להחזיק בה, אך אינו יכול לצפות ליתרון על, או לשלול אמונות וזכויות של אחרים שאינם מקבלים אותה. מי רשאי לומר שהתביעה היהודית לבלעדיות מחליפה את התביעה המוסלמית, אשר מוחזקת באדיקות על ידי החמאס, שפלסטין היא אדמת אסלאם קדושה, חלק מהוואקף (ההקדש המוסלמי)?

כישראלים אנחנו בהחלט רואים קשר אמיתי היסטורי ורגשי עמוק בין העם היהודי לארץ ישראל, אך מלבד ההתעקשות על זכותנו לחיות בארץ, אנחנו לא יכולים להשתמש בטקסט דתי כדי להצדיק את מטרותינו הפוליטיות.

הזינו כתובת מייל, כדי לקבל עדכונים אל שו"ת חדשות.

הצטרפו אל 18 שכבר עוקבים אחריו

להציג את כל השאלות בנושא:

%d בלוגרים אהבו את זה: