You are currently browsing the category archive for the ‘אנטישמיות ובוגדים’ category.

  1. נו, זה בדיוק העניין. זה כמו שנציע למי שמתנגד לאכילת חיות לעזור לצוד אותן; או למי שמבקר את עיקרון זכויות-האדם להצטרף לארגונים ולשנות מבפנים. אנחנו מאמינים שאפשר וצריך לעשות אחרת מחוץ לצבא, ובלי להגן על התנחלויות (לדוגמה). רבים מאיתנו גם חושבים שצריך לצמצם את השפעת הצבא על חיינו האזרחיים, ולא לעזור לה.
  2. זה לא נגד החיילים – זה נגד מה שגורמים להם לעשות. כאשר אנחנו מבקרים את הצבא או מראים את כשליו, המטרה היא לא בהכרח להצביע על כך שחייל ספציפי שגה (למרות שלפעמים גם הוא היה לא-בסדר), אלא לבקר את המערכת ושיטותיה, ובעיקר את מי שהכניס אותו לסיטואציה הזאת. אבל, כן, כדי להבין מה דפוק פה, צריך קודם כל להסכים שזה דפוק לראות חייל שפוגע בילדים, לדוגמה; צריך להסכים שמתנחל שמונע מים מכפר שלם של בני-אדם זה בעייתי מאוד; וצריך להסכים שלהרוס למשפחה חפה-מפשע את ביתה זה פשוט דפוק. לכן צריך לדבר על המקרים האלו ולא להסתירם. בלי שנראה את הפגיעה באנשים תמימים, ובלי שנבין מה דפוק בזה, אנחנו לא יכולים להתחיל אפילו לברר את הנסיבות שבהן נתונים החיילים – הנסיבות שדורשות שינוי.
  3. צריך להצטרף כדי לבקר?! מה, אז למי שלא מורה אסור לבקר את מערכת החינוך? מי שלא רופא לא יכול להגיד משהו על מצב בתי החולים? ואז מי יגיד משהו רע על ראה"מ? זאת בדיוק החמצה גמורה של האופן שבו דמוקרטיה עובדת. אנחנו לא נתיניהם של מומחים, במיוחד לא של מומחים שהוכיחו שהם גרועים בכך, ותפקידנו לבקר אותם ולהחליפם. לשם כך כולנו יכולים וצריכים גם לבקר את הקיים, ולהצביע על הכשלים בו. למשל, על צבא שמגן קודם על עצמו ורק בסוף, אולי, על האזרחים. זה לא רק לגיטימי, זה חשוב. זה מה שלמדנו ממלחמות יום הכיפורים ולבנון. אסור שהצבא יהיה חסין מביקורת אזרחית.
  4. רבים מאיתנו היו בצבא, אבל הצבא לא עושה אותך בהכרח בעל הבנה טובה יותר.

לעיון נוסף:

מי לא עשה טעויות בחיים? כולנו בני אדם וטועים.

אין קשר בין מי טועה יותר, או צודק יותר לסוף הסכסוך והכיבוש. בבסיס השאלה הזו עומד העיקרון של שרק אחד ינצח ויהיה צודק, והשני יפסיד, ושכמה שנוכיח שהם טועים, מה טוב. המוצא מהסכסוך הוא לייצר מצב, כמו בכל כלכלה משגשגת, שכולם מנצחים.

יש לנו ביקורת רבה כלפי ההתנהלות הפלסטינית, אבל במקום להשמיעה באזני ישראלים כדי להצטדק במעשינו, אנחנו באים במגע יומיומי עם פלסטינים וחולקים את הדעות והדילמות האלו איתם יחד, כך שאנחנו מנסים לא רק להתמרמר, אלא גם להשפיע. וזה לא פשוט. אבל המודל של זכויות האדם, אשר מניע אותנו, הוא המודל שיכול להביא אותנו למצב שבו כולם מרוויחים, למרות הטעויות שבדרך.

אבל מה שלדעתנו חשוב באמת, זה שהנכבש יכול לכעוס, למרוד או לשתוק, אבל רק הכובש יכול לסיים את הכיבוש. כל פגם שלא עשו הם או הנהגתם, לא מהווה הצדקה  לכיבוש. הגיע הזמן שנפסיק.

טוב, זה כבר לא ממש נכון. לא כל הפרזה בטון הלאומי או הדתי היא בהכרח אנטישמיות. למרות שיש רגש לאומני מובהק בטקסטים הפלסטיניים, אין כל קריאה להסתה או אלימות כלפי יהודים או ישראלים בתכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית אף הרחיקה לכת ואסרה תליה של "כרזות שהידים" בבתי ספר, מתוך דאגה שהדבר עלול לעודד אלימות בקרב הנוער.

חלק ממערכות החינוך האחרות אכן נוהגות כך, ובכלל זה תכניות טלביזיה קיצוניות, שהן קיצוניות למדי. אבל, האם זה באמת כל כך שונה מהנעשה אצלנו? גם אצלנו יש תכניות טלוויזיה המטיפות לשנאת ערבים, קצינים בכירים ורבנים הקוראים להרוג בהם ומערכת חינוך שמלמדת, בין היתר, שפעולות טרור של האצ"ל הן גבורה. השאלה הרלוונטית לשני העמים היא האם ניתן למטיפים ולשונאים (מכאן ומכאן) סיבה להצליח בסחף ובהסתה, או שנתגבר עליהם ונציע חלופה.

השורה התחתונה היא שהסכסוך לא התחיל בגלל אנטישמיות, שזה בטח לא מצדיק את הכיבוש הצבאי, ושאפשר להביא לסיומו. מה עכשיו נכבוש כל מקום שיש בו סממנים אנטישמיים?

לעיון נוסף:

  • על ההסתה הישראלית בספרי הלימוד: אלי פודה (1997), בגנות המבוכה ובזכות הטיח: הסכסוך הישראלי-ערבי בראי ספרי הלימוד בהיסטוריה ואזרחות בעברית 1953-1995, ירושלים: האוניברסיטה העברית.
  • על מיתוס ההסתה.

"אם לא נולדת כאן, אם אינך יהודי, אם לא איבדת קרוב בפיגוע, או לא שרתת בצבא, אינך יכול/ה להבין…"


1) המון תנועות שלום נוסדו דווקא ע"י אישי צבא בכירים.

מעבר לזה שכעמט כל פעיל שלום שירת בצבא, תנועות השלום הגדולות הוקמו על ידי קציני צבא, לא מתוך אי-הבנה של המצב, אלא דווקא מתוך דאגה כנה והשקפה אחרת. "שלום עכשיו", שהייתה פעם תנועת השלום הציונית המרכזית, נוסדה על ידי קציני צבא.  "יש גבול" היא תנועת חיילי מילואים המסרבים לשרת בשטחים הכבושים. "שוברים שתיקה" היא ארגון של חיילים ששירתו בחברון והרגישו צורך לספר. ב"לוחמים לשלום" חברים לוחמי צבא ומפקדים. ו"המועצה לשלום וביטחון" היא איגוד של קצינים בכירים. אפילו אורי אבני ושולמית אלוני לחמו במלחמת השחרור.

אולי במקום לסתום להם את הפה, תקשיבו למה שהם אומרים, ותראו שדווקא חוויותיהם מלמדות על המניעים. יותר מ-635 חיילי מילואים חתמו על "מכתב הלוחמים" של "אומץ לסרב", האומר:

אנחנו, קצינים וחיילי מילואים קרביים בצבא ההגנה לישראל, שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה והנתינה לעם ישראל ולמדינת ישראל; ששירתנו תמיד בקו הראשון. שהיינו ראשונים לבצע כל משימה, קשה כקלה, על מנת להגן על מדינת ישראל ולחזק אותה; אנחנו, קצינים וחיילים קרביים המשרתים את מדינת ישראל במשך שבועות ארוכים בכל שנה, למרות המחיר האישי היקר, היינו בשירות מילואים בכל רחבי השטחים וקיבלנו פקודות והוראות שאין להן ולביטחון המדינה דבר, ושתכליתן היחידה היא הנצחת השליטה בעם הפלסטיני […] משימת הכיבוש והדיכוי אינה משרתת מטרה זאת [=ההגנה על ישראל] – ואנו לא ניקח בה חלק.

בספטמבר 2003, פרסמו 27 טייסי חיל האוויר הצהרה נוספת הקובעת ש"פעולות אלה [=אוויריות בשטחים הכבושים] הן בלתי חוקיות ובלתי מוסריות".

בדצמבר 2003 לוחמי סיירת מטכ"ל פרסמו מכתב לראש הממשלה, שרון, בו כתבו: "אנו אומרים לך היום 'לא ניתן עוד ידינו לשלטון הדיכוי בשטחים; לא ניתן עוד ידינו לשלילת זכויות האדם ממיליוני פלסטינים; לא נשמש חומת-מגן למסע ההתנחלויות".

2) גם לא חסרות משפחות שכולות שחושבות כך.

רבים מאיתנו חוו טרור. נורית פלד, אחת הדוברות הרהוטות של תנועת השלום הישראלית, איבדה את בִּתהּ הצעירה, סמדר, בפיגוע טרור בירושלים. "פורום המשפחות השכולות למען שלום, פיוס וסובלנות" הוא ארגון של משפחות ישראליות ופלסטיניות שאיבדו את יקיריהן בפעולות נגד חפים מפשע. הם מציעים תמיכה הדדית ופעילויות המתנגדות לסכסוך, ופוגשים צעירים משני צידי הקו הירוק כדי לספר להם על כך.

3) מה שאנחנו רוצים זה – לא לשפר את השיטה – אלא להחליפה. מתוך המערכת אפשר רק לשנות את ה-איך, לא את ה-מה. עיקר-הביקורת שלנו היא לא כלפי הצבא, אלא כלפי הפוליטיקאים.

4) בדמוקרטיה זה לא עובד ככה.

מה, אז אם אתה לא מורה אתה לא יכול לבקר את מערכת החינוך? אם אתה לא רופא, אסור לך לומר מילה רעה על היחס של רופאים? ואם אתה לא מהנדס במע"צ אסור לך לחשוב שכל התחבורה מתוכננת עקום? ממתי זה שמי שלא עומד בכל הקריטריונים האלו הוא פחות אזרח? שדעתו פחות נחשבת? מי קבע?

5) ואולי להפך?

זה חשוב לומר שלקרבנות ההתקפות או ליוצאי צבא אין מונופול על האמת. אין משהו מובנה בהתנסות ממקור ראשון שמוכיחה הבנה טובה יותר של האירוע. למעשה, זה הרבה יותר הגיוני שזה בדיו ההפך. כשם שאהבה מעוורת, כמו ש"לא דנים אדם בשעת כעסו", וכמו שפגיעה רגשית פוגעת בשיקול הדעת, כך גם ההשתתפות שלנו באירועים עלולה להיות דווקא בעוכרינו. יכול להיות שזה רק נראה לנו שאנחנו מחשבים את הדברים באופן קר, אבל בעצם, אנחנו קרבנות טראומה, שיכולים להיעזר באיזה מבט שקול מבחוץ.

"יהודים שהם נגד הכיבוש, או שמבקרים את מדיניות ישראל, סובלים משנאה עצמית. כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות"


1) שני יהודים, שלוש דיעות.

רוב העולם היהודי לא חי בישראל, ורוב הישראלים רוצים בפתרון של שתי-מדינות. בהתחשב בנתונים אלו, אנטי-ישראליוּת ושנאה עצמית הן דבר נפוץ מאוד ביהדות העולם.

2) ביקורת היא יתרון.

אחד הדברים שהביא את ההוגים היהודיים למקום מכובד בפילוסופיה ובמוסר, היה היכולת להטיל ספק, לשאול שאלות, לבקר ולהשתפר. אל לנו להימנע משיפור-עצמי.

3) היהדות וזכויות האדם הולכות יחד.

צדק חברתי ודאגה עמוקה לזכויות אדם ואזרח מאפיינים את העם היהודי כיום, בעיקר בגולה, ששם חיים רוב היהודים. יהודים תורמים להרבה מטרות טובות בעולם, ולרווחתם של אחרים. רנה-קאסן, יהודי צרפתי שמזוהה מאוד עם הקהילה היהודית, חיבר את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שזיכתה אותו בפרס נובל לשלום בשנת 1968. יהודים היו פעילים בתנועות לזכויות אדם ואנטי-אפרטהייד בדרא"פ, יותר מגודלם היחסי באוכלוסייה. למעשה, כול השרים של ממשלת מנדלה הראשונה היו יהודים, ושופט יהודי היה זה שכתב את החוקה החדשה של דרום אפריקה. יהודים הובילו את הפעילות המהפכנית באירופה, בארצות הברית ובאמריקה הלטינית, וללאון בלום, הנשיא היהודי של צרפת, מיוחסת האמירה ש"היהודים הם הדת של הצדק".

זאת אומרת, שחוץ מהעמדות הפוליטיות של יהודים לגבי ישראל והסכסוך – רוב היהודים, כולל אלו שזורקים בפניהם את "השנאה העצמית", מתנגדים לכיבוש, ודואגים לרווחת ישראל מתוך שהם רואים קשר בינה לבין רווחת הפלסטינים. זה פשוט בלתי נתפס שהיהודים יביעו דאגה לזכויות אדם בכל מקום בעולם אבל ישליכו את העקרונות שלהם, כשהם נכנסים לארץ.

4) אם כבר, זה אנטישמי לטעון את ההפך.

אם מי שמבקר את הריסות הבתים, המחסומים, המערצים וההוצאות להורג ללא משפט והעריצות הצבאית הוא – מכונה אנטישמי – זה אומר שההפרות האלו של זכויות אדם והחוק הבינלאומי עולות בקנה אחד עם הציוויים ביהדות! וזאת כבר ממש עלילת דם… אז מי האנטישמי פה מבינינו?

 

לעיון נוסף:

הזינו כתובת מייל, כדי לקבל עדכונים אל שו"ת חדשות.

הצטרפו אל 18 שכבר עוקבים אחריו

להציג את כל השאלות בנושא:

%d בלוגרים אהבו את זה: