יש הרבה פתרונות שהם לא מה שעכשיו. שהם לא עצימת עיניים.

למשל, אפשר :

בטווח המיידי – להפסיק לדרדר את המצב.

  • לפרויקט ה"ייהוד"/נישול אין שום תועלת ביטחונית, אלא בדיוק להפך. לכן, עוד הפקעות קרקע בגדה, עוד פינויים והריסות בתים בשטחים, בירושלים, בנגב, בוואדי עארה, ועוד התנחלויות – פירושם לדרדר את המצב, להתסיס, להפיץ שנאה וכו'. דבר ראשון שיש לעשות מייד ולאלתר, זה להפסיק את הנישול.
  • שנית, לבנות את הגדר על רק על הקו הירוק ובתוכו, לא בתוך הגדה. כך גם לגבי מחסומים.
  • שלישית, לא להשתמש בנימוקים ביטחוניים כדי לאפשר לתעשיינים הישראליים לנצל את תושבי הגדה, כלומר, לא להגביל את התעשייה הפלסטינית הייבוא/ייצוא שלה (תוך בידוק), ולא לגזול משאבי אדמה (מים, שיש, גז וכו') בשטחים שאינם ריבוניים.
  • רביעית, לא לפגוע באזרחים, לא בהפגנות ולא בפריצות לבתיהם. חמישית, למקד את המאמצים בהגנה (כמו נשק נגד טילים) ולא בהתקפה (כמו ספינות, רובים, טנקים ומטוסים).

וכמובן יש עוד דוגמאות, וגם אתם יכולים לחשוב על כמה, אבל הרעיון ברור. לקבל אחריות על חלקנו כשולטים על הפלסטינים ולא נשלטים תחתם, ולא לאפשר למצב להידרדר.

ובטווח הקצת פחות מיידי – יש שתי אפשרויות, ואפשר לבחור:

אפשרות א' – לצאת מהשטחים מייד, לגמרי ובלי תנאים מקדימים. בלי "גושי התנחלויות", בלי "ריבוי טבעי", בלי לחדור לים/אוויר/יבשה בגדה וברצועה, בלי "מזרח ירושלים" ועוד כל מיני תרגילים דומים. ולא כדי לחזור לשם מחר. לא בשבילם, בשבילנו! רק ברגע שנהפוך למדינה ככל העמים, נוכל להתחיל להתפנות לעסוק באזרחות הישראלית, במהות המדינה, בעברנו המשותף, ובעתידנו המשותף כחברה רב-גונית החיה בשלום עם שכנינו.

אפשרות ב' – (אם כל כך מתרגזים כשמזכירים לאנשים שאריאל היא לא חלק מישראל בחוק) יש לספח את כל השטחים לישראל, לאזרח את התושבים בהם, ולעגן בחוקה את זכויות הפרטים והקולקטיבים החיים כאן, תוך הסרת חסמים אתניים, לשוניים ודתיים. כולם משתתפים בעיצוב המרחב למען כולם, ואף אחד לא יכול לשלול את זכויותיו של האחר/ים, ובכלל זה הזכות לחיות יחד, להתחתן עם בני עדות אחרות, או כל מה שאנשים רק רוצים לעשות, בלי לפגוע בזכויות אחרים.

בשני המקרים יש להפסיק מיד את שעת החירום, להוציא את התחומים האזרחיים מסמכות הצבא, ולחנך לחיים משותפים.

ההסתמכות על ארה"ב, על פתרונות צבאיים ועל עליונות כלכלית/מספרית היא מסוכנת לנו, כי היא יכולה להתמוטט בכול רגע, והיא משאירה אותנו במצב שברירי שבו אנחנו לא מסתדרים עם הסביבה ולא סומכים על אף אחד. ואז, אם וכאשר הכול יתמוטט, וזה בטוח ייקרה מתישהו – נאכל אותה בגדול. האינטרס בסיום הכיבוש, בהפחתת הצבאיות ובסיום הסכסוך – הוא שלנו, לא פחות מאשר של אחרים, ויש לנו הרבה מה לעשות כדי לשנות את המצב. עוד לא אבדה התקווה.

לעיון נוסף: