סביר להניח שהפלסטינים לא יחדלו לראות את יפו וחיפה כחלק מפלסטין, כפי שאנחנו לא נחדל מלראות את חברון ואת העיר העתיקה בירושלים כחלק מארץ ישראל. לשני הצדדים הארץ היא יחידה אחת בלתי-ניתנת-לחלוקה. בכל זאת, הרוב בשני העמים מוכן לחלק את הארץ לשתי מדינות, ולו רק כדי שנוכל להתחיל סוף-סוף לחיות ולא להיות כל הזמן במצב זמני ובעיצומו של פרויקט-לא-נגמר. אכן, זהו פתרון פוליטי. זאת פשרה. וכמו כל פתרון פוליטי בין מדינות, גם אם לא כל אדם וזרם תומכים בו (בשני הצדדים), יש לו הגיבוי של הקהילה הבינלאומית וזה לא מעט. ישראל היא חזקה ומוכרת בינלאומית כמדינה בגבולות הקו הירוק (וכך גם בחוק הישראלי). אם פתרון לסכסוך בגבולות מוסכמים הוא בהישג יד, אין סיבה ששני העמים לא יוכלו לחיות את חייהם באופן נורמאלי. למעשה זהו האינטרס הראשון במעלה של כולנו, לפעול להסרת האיום הלא-נגמר עלינו, שמציב אותנו בסכנה תמידית של זמניות.
"הפלסטינים לעולם לא יהיו מרוצים עם חלק מהארץ – הם רוצים את כולה"
לא הפלסטינים, כי אם ישראל, היא זו שמחרימה/מפקיעה אדמות ומיישבת אותן. זו ישראל ולא הפלסטינים שמתעקשת להחזיק בשטחים של האחר, בתוך ומחוץ לקו הירוק, והיא זאת שמצהירה על פרויקטים של "ייהוד". גם בקרבנו, הישראלים, יש חוגים שרוצים את כל הארץ (ואף יותר ממנה), אך בשני הצדדים יש גם כאלו המוכנים לפשרה. יש הבדל בין התביעה העקרונית, לבין הצורך הפרגמטי.
לעיון נוסף:
כולם מדברים על שלום 