1. מוטב ש"יהללך זר ולא פיך". בינתיים פיות זרים, כמו ארגוני זכויות אדם ומוסדות בינלאומיים נוהגים לטעון אחרת.
  2. מעבר לבעייתיות שבמתן כותרת מוסרית או הומאנית לגוף שתפקידו הוא מלחמה ואלימות (ובמיוחד כאשר מדובר על שלטון-צבאי על תושבים חסרי זכויות), הרי שגוף שמתיימר להיות מוסרי והומאני, אמור להפגין פתיחות לביקורת, להביע דאגה כנה ממקרים שבהם נהג אחרת, ולפעול בנחרצות לתיקון הכשלים ולניתוח הגידול ב"תקלות". זה לא מספיק להצהיר סתם על כותרות מפריזות ש"אנחנו הכי בעולם" כמו איזה משטר דיקטטורי.
  3. כאשר אנחנו מצביעים על כשלים מוסריים, אין זה אומר שבעיניינו הצבא הישראלי גרוע מצבאות אחרים בהכרח. למעשה, על-פניו נראה שהצבא האמריקני ביצע לא-פחות פשעי-מלחמה בעיראק, הכוללים אונס, התעללות שגרתית, ספסרות-מין ועוד. מה שאנחנו רוצים זה – לא לשפר את השיטה – אלא להחליפה. מטרתנו היא לא בהכרח לבקר את החיילים, אלא להראות שהבחירה של הדרג המדיני בפתרונות צבאיים היא מאליה בעייתית ומביאה לפגיעה אסטרטגית, מדינית, מוסרית קשה בנו ובסובב אותנו. הכישלונות באים להצביע על כך שאפשר וצריך אחרת, ושהשיטה הנוכחית לא עובדת, ואפילו מסכנת אותנו.

לעיון נוסף:

אתם לא מבינים כי אתם לא חיילים/ישראלים/שם/אחר.