להפך!

ההצגה של הסכסוך כסכסוך בין שני כוחות שווים היא המעוותת. הסכסוך בעצמו לא מאוזן. עם כל הביקורת שאפשר למתוח על הפלסטינים ועל חלקם באחריות לסכסוך, ישראל היא הצד החזק והיא זאת שכובשת את הפלסטינים, לא להפך.

אין חומה שנבנית בתוך הקו הירוק; אין מחסומים בין תל-אביב להרצליה; אין הריסות של בתים בראשון לציון; אין חישוף שדות פרטיים באזורים שמהם יורה הארטילריה הצה"לית על עזה; אין רכבים שנרמסים תחת שרשרות טנקים ברחובות באר שבע; אין מעצרים של קצינים בכירים שפשעו פשעי מלחמה במכבים-רעות; אין חיסולים מהאוויר של מנהיגים דתיים-קיצוניים שאינם מוכנים לפשרה בקרית ארבע; אין ישובים פלסטינים שקמים כדי לא לאפשר את הגדילה של אשדוד לכיוון יבנה או כדי לנתק אותה מאשקלון וממקורות מים ושדות חקלאיים; אין איסור על הקמת תעשייה כבדה ב-60% מהמדינה; אין לחצים על ישראלים למסור מידע לשירותי הביטחון הפלסטיניים או למכור את ביתם, בתמורה לאישורים או לטיפול רפואי; ואין סגר כלכלי, תיירותי ותפיסתי על ישראל.

למעשה, לא רק שישראל לא נתונה לסנקציות בינלאומיות בעקבות הפרות אלו, היא גם זוכה לסיוע כלכלי וצבאי אדיר-מימדים, מחזיקה חיל אוויר גדול מזה של אנגליה, בנשק גרעיני, נחשבת ליצואנית הנשק הרביעית בעולם ונהנית מכלכלה משגשגת. ישראל היא המעצמה הכובשת את הפלסטינים ולא להפך, ולכן היא הצד היחיד שיכול להחליט על סיום הכיבוש ולסלול את הדרך לשלום צודק.

 

וחוץ מזה –

מי אמור לאזן בדיוק את ההצגה של הניתוח הביקורתי שלנו? הערבים? המתנחלים? השמאל-הציוני? או הליכוד או צה"ל? או אולי המזרחיים לגווניהם? או נשים? או אולי יהודי הגולה? למעשה אין דבר כזה "איזון"… על אחת כמה וכמה גם ההצגה של דוברים שמכנים עצמם "פרו ישראלים" איננה מאוזנת. האיזון היחיד יכול להיות השוויון בזכויות ובחירויות לכולם.

התביעה ל"איזון" היא ביטול קיומו של השכל הישר אצל השומעים. משתמע ממנה שלא ניתן להעריך באופן ביקורתי הצגה, ספר או הרצאה, בלי שמישהו יגיד לך מי "בסדר", מי "מאוזן" ולבסוף, "למי עליך להקשיב" או "מה לחשוב".