"הפליטים עזבו מרצונם, או בהוראת מפקדים ערבים… זה היה מהלך של מלחמה כאשר ישראל הותקפה על ידי חמישה צבאות-אויב ערבים ב-1948, מה עוד יכולנו לעשות?"

1) לקחת אחריות למעשינו.

[…] איזו דרך ישפיע אדם השפעה מוסרית, בשעה שהוא עומד בראש ממשלת המדינה? […] דרך משל, שאלת הפליטים הערביים. היה בידי הממשלה ואולי עוד יש בידה גם עתה לעשות מעשה מוסרי גדול, העלול להביא להתעוררות מוסרית של הציבור, והשפעתו על העולם ודאי לא תהיה לרעתנו. יכולה הייתה ליטול את היוזמה לכינוס בין-לאומי ובין-דתי אגב שיתוף פעולה עמנו ועם שכנינו – כינוס שאפשר לא היה עוד כדוגמתו. איני מתכוון כאן לויתורים כאלה וכאלה. העיקר הוא, שייעשה דבר ביוזמתנו שלנו דווקא, הלא פליטים היינו בארצות הגולה.

(פרופ' בובר לבן גוריון, מרץ 1949).

אנחנו באמת צריכים מישהו שיגיד לנו שלא הכול מותר?! הרי גם אצלנו יש את הקונצפט של "פקודה בלתי חוקית בעליל" ש"דגל שחור מתנוסס מעליה" ואסור לבצעה. אז כן, גם לפי החוק הבינלאומי, מדינות מורשות לנהוג בשיטות הגנה יעילות ונמרצות, אבל לא להפר זכויות אדם של אזרחים, לגרש אנשים או לתפוס שטחים בכוח. אמנות האג (1899 ו-1907) כבר היו בתוקף ב-1948, ואמנות ג'נבה אשר נוספו אל האיסורים האלו, נכנסו לתוקף מיד אחריהן.

2) עזיבה מרצון כן, אבל שיבה מרצון לא?

גם אילו עזבו בעצמם, הרי סעיף 13 בהכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם קובע בבירור: "כל אדם זכאי לעזוב כל ארץ, לרבות ארצו ולחזור אל ארצו". זה הלא קרה גם בישראל במלחמות האחרונות שפליטים יוצאים מאזורי הקרבות (לדוגמה: בצפון, בתקופת מלחמת לבנון השנייה, בתל אביב במלחמת המפרץ, ובשדרות וסביבתה בתקופת המלחמות על עזה). זה הרי לא יעלה על הדעת שהם לא יוכלו לשוב אל בתיהם וקרקעותיהם, או שיבוא דחפור וימחק אותם מעל פני האדמה. עצם המניעה של השיבה היא בדיוק הגירוש. הלוא זה בדיוק הקייס שמאפשר לישראלים רבים לזכות עכשיו בדרכונים פולניים.

וחוץ מזה, עוד דרך להסתכל על זה, היא שדווקא אלו שעזבו היו מי שהעדיפו להימנע מהסכסוך ולא נלחמו ביהודים. במיוחד כאשר חושבים לאחור על התפיסה ההיסטרית ביישוב על "הדיפת היהודים לים", הרי שהפלסטינים במחנות הפליטים היו בדיוק אלו שלא דחפו איש לשום מקום.

3) וזה לא היה במקרה.

במבצע יפתח, מספר יגאל אלון:

ראינו הכרח לטהר את פנים הגליל מתושביו הערבים וליצור רציפות טריטוריאלית יהודית בכול שטח הגליל העליון […] חיפשנו אפוא אמצעי שאינו מחייבנו להפעלת כוח […] אספתי את המוכתרים היהודים [(יועצי הערבים בשטח-א"נ)] שקשרים להם עם ערבים בכפרים שונים, וביקשתים ללחוש באזני כמה ערבים שתגבורת יהודית עצומה הגיעה לגליל והיא עומדת לבער את כל כפרי החולה, ליעץ להם כידידים להימלט בעוד מועד […] התכסיס השיג את מטרתו במלואו.

מעניין איך שכל פעם יש להתנערות מאחריות למעשינו הסבר אחר. קודם הופיעו הטענות שמנהיגים ערבים קראו לאוכלוסיה הפלסטינית לעזוב את בתיה, שבהמשך התברר ככוזבות, וזנחנו אותן. אחר כך אמרנו – הם ברחו, לא גירשנו. ואז באו תמונות ומסמכים, וגם ההיגיון הבריא, והבהירו שזה לא ממש הגיוני שעם שלם יעזוב את בתיו "מרצונו", כשהוא חסר-כול, ולטובת עתיד לא ברור, ושעצם האיסור על חפים-מפשע מלשוב לבתיהם והריסת הכפרים, הוא בדיוק הבעיה. אז עכשיו הגרסה התורנית להתנערות מאחריות היא שלא הייתה ברירה, ושדברים כאלו קורים במלחמה. ובכן, גם זה לא נכון. לא במקרה הגיעו דחפורים למחוק כפרים, או לשרוף אותם ולנטוע יערות על שרידיהם, ועדויות של לוחמים מספרות איך הם הפחידו והבריחו אנשים תמימים במודע לגמרי (ובכלל זה הם מספרים גם על טבחים, ביזה ואונס). אחד המשתתפים בקבלת ההחלטות אמר בפירוש ש"כל מתקפה [על שכונות ערביות, ערים וכפרים] הייתה חייבת להסתיים בכיבוש, הרס וטיהור". והרי גם ידוע שהציונות תבעה את הארץ באופן בלעדי עוד בטרם ישראל נוסדה כמדינה, ועוד לפני גירוש הפלסטינים או ההתקפה של צבאות ערב. היא אפילו דנה וקידמה מספר גדול של תכניות טרנספר. כך שהגירוש והפליטים לא היו יד המקרה.

וחוץ מזה, אנחנו כבר לא במלחמת שחרור, אז למה ממשיכים להרוס בתים של אנשים תמימים? לגרש? לא להכיר בכפרים? לשלול תושבויות? הרי אפשר להפסיק את התהליך בכל רגע. העניין הוא, שאיך שלא מסתכלים על זה, הציונות הייתה זאת שתבעה את כל הארץ, ולכן לא נצרה אש בגבולות הצעת-החלוקה. ידענו היטב שאנחנו במסלול התנגשות עם האוכלוסייה הילידית, ושלא ניתן לצפות ממנה להיכנע מרצונה ולוותר על זכויותיה. לכן, גם אם היינו בשעה קשה היסטורית, במקרה הזה אנחנו לא הקרבן. וזה באמת לא עניין של "להאשים את ישראל", אלא פשוט לראות בשני העמים אחראים לפעולותיהם, בהתאם לחוק הבינלאומי, ולקחת אחריות על מעשינו. זה המוצא היחיד מהסכסוך, ו זה דורש נכונות לראות בעצמנו את הצד החזק בסכסוך.

ראו גם: