מוזר. ראשי אמ"ן בתחילת שנות התשעים טענו דווקא ש"כושר ההרתעה" של ישראל התעצם דווקא בגלל שהיא לא השתתפה במלחמת המפרץ, ורק אימה להגיב "בזמן ובמקום". העיראקים ושכנים אחרים, לדבריהם, פירשו את האיומים והשתיקה בישראל, כאילו שעומדים לרשותנו כל כך הרבה אמצעים. ומצד שני, דווקא במלחמת לבנון השנייה, כשהפעלנו כל מה שרק יכולנו, כולל מילואים, את הצי וחיל-האוויר, סביב איזה אירוע גבול מרגיז מאוד, אבל בכל זאת אירוע נקודתי, דווקא אז – "יכולת ההרתעה" שלנו התרסקה.

אז אולי לא צריך לחבק את הידיים, אבל זה לא תמיד עוזר להרים אותם כמו איזה ביריון שכונתי.

והנה דוגמה להתנהלות אחרת: מעט אחרי מלחמת לבנון השנייה, נחטפו מלחים בריטיים לאיראן. אנגליה השתמשה רק באיומים ואולטימטום, ותוך ימים בודדים המלחים חזרו למשפחותיהם. חשבו רגע: האם ישראל הייתה יכולה למנוע את מסע הטירוף בלבנון ולצאת ממשבר החטיפה בלי מלחמה? נזכיר שביציאה מישיבת הממשלה, ממש ביום שבו נהרגו החיילים בגבול, אמר שר הביטחון, פרץ: "אנחנו מדלגים על שלב האיומים ועוברים למעשים" – במילים אחרות, סוף מחשבה במעשה תחילה.

לכן, לפעמים איפוק הוא דווקא כוח, במיוחד אם אנחנו רוצים לשכך את העימות ולא ללבות אותו.

לקריאה נוספת: