טוב, זה כבר לא ממש נכון. לא כל הפרזה בטון הלאומי או הדתי היא בהכרח אנטישמיות. למרות שיש רגש לאומני מובהק בטקסטים הפלסטיניים, אין כל קריאה להסתה או אלימות כלפי יהודים או ישראלים בתכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית אף הרחיקה לכת ואסרה תליה של "כרזות שהידים" בבתי ספר, מתוך דאגה שהדבר עלול לעודד אלימות בקרב הנוער.

חלק ממערכות החינוך האחרות אכן נוהגות כך, ובכלל זה תכניות טלביזיה קיצוניות, שהן קיצוניות למדי. אבל, האם זה באמת כל כך שונה מהנעשה אצלנו? גם אצלנו יש תכניות טלוויזיה המטיפות לשנאת ערבים, קצינים בכירים ורבנים הקוראים להרוג בהם ומערכת חינוך שמלמדת, בין היתר, שפעולות טרור של האצ"ל הן גבורה. השאלה הרלוונטית לשני העמים היא האם ניתן למטיפים ולשונאים (מכאן ומכאן) סיבה להצליח בסחף ובהסתה, או שנתגבר עליהם ונציע חלופה.

השורה התחתונה היא שהסכסוך לא התחיל בגלל אנטישמיות, שזה בטח לא מצדיק את הכיבוש הצבאי, ושאפשר להביא לסיומו. מה עכשיו נכבוש כל מקום שיש בו סממנים אנטישמיים?

לעיון נוסף:

  • על ההסתה הישראלית בספרי הלימוד: אלי פודה (1997), בגנות המבוכה ובזכות הטיח: הסכסוך הישראלי-ערבי בראי ספרי הלימוד בהיסטוריה ואזרחות בעברית 1953-1995, ירושלים: האוניברסיטה העברית.
  • על מיתוס ההסתה.