צריך באמת מידה רבה של צביעות וצדקנות כדי להשתמש בסיסמה הזו. האם היהודים אימצו אסטרטגיה של אי-אלימות במאבקם לעצמאות? האם הכיבוש איננו אלים?

אם נתעלם מההעדפות שלנו, החוק הבינלאומי מכיר בזכותו של עם להתנגד לדיכוי, כיבוש וקולוניאליזם במאבק מזוין, כל עוד אזרחים אינם מהווים מטרה.

אבל, למעשה, ההמונים הפלסטינים משתתפים במאבק לא מזוין מדי יום, בכך שהם עוברים במחסומים או נמנעים מהם, בכך שהם בונים מחדש בתים "לא מורשים" שנהרסו, או מפגינים נגד המדיניות הישראלית. המאבק הלא-מזוין איננו מדווח והוא לא מוכר ולא "מעניין תקשורתית". התקשורת נוטה לדווח על עימותים אלימים ולא על מעשיהם של פעילי שלום. קל למנות את הילדים שהופכים "שהידים", אך כמה ילדים אינם עושים כן? לא כל הפלסטינים מאמינים שמאבק מזוין הוא האסטרטגיה הנכונה. למשל, תנועת הסולידאריות הבינלאומית, יחד עם תנועות פלסטיניות אחרות – דבקות באדיקות במדיניות לא אלימה – גם אם חלקם רואים בה לגיטימית. חלק אחר רואים את המאבק המזוין כמזיק, משום שהפלסטינים לא יכולים להביס את ישראל מבחינה צבאית; אחרים חוששים שאם העולם יראה בהם טרוריסטים, זה עלול להאפיל על מטרתם הצודקת; וחלק שוללים זאת בנימוק של זכויות אדם.

אש"ף הציע לזנוח את המאבק המזוין כשהכריז על עצמאות פלסטינית ב-15 בנובמבר 1988, בתנאי שהכיבוש יסתיים ומדינה פלסטינית תקום. ההצעה חזרה בחסות הליגה הערבית, ושוב במסמך האסירים, והצעות דומות מצויות על השולחן כל הזמן, בגיבוי בינלאומי רחב. האם נסכים להן, או שאנחנו מי שבוחר באלימות?

לעיון נוסף:

נתניהו: כך חיבלתי בהסכמי אוסלו, וכך לדעתי צריך לטפל בפלסטינים