1) רגע, פעם אמרו בימין שמדינה פלסטינית זה רע…
עכשיו מתרחש מפנה מעניין בנושא, כי עד תהליך אוסלו בראשית שנות התשעים, לתמוך בפתרון שתי המדינות נחשב אנטי-ישראלי. עד היום רוב הפלגים של החברה הישראלית, כולל תומכי ליכוד כמו בנימין נתניהו, יהודים אורתודוכסים כמו המפד"ל, האיחוד הלאומי וליברמן, רבים בקהילה החרדית (בעיקר חב"דניקים) ואחרים, דוחים את פתרון שתי המדינות. הלאומנות והרצון בשליטה נותרו, אבל הדרך לשם השתנתה.
2) דמוקרטיות אתניות הן נחלת העבר
אם התקווה של ישראל לשרוד כמדינה יהודית, תלויה בהקמתה של מדינה פלסטינית שכנה (במקום משטר אפרטהייד, או מדינה דמוקרטית אחת לכל הישראלים והפלסטינים, שעשויה להיות לא-יהודית) – אז מדוע ממשלות ישראל לדורותיהן, ליכוד ועבודה כאחת, מנסות לחבל בהקמתה באכזריות, בהפעילן מפעל התנחלות, שימנע את האפשרות של פתרון כזה? מדוע ישראל מעולם לא חדלה מלספח קרקעות, להרוס בתים, לגנוב מחצבים ומים, ולאסור הקמה של תעשייה?
האירוניה הגדולה ביותר במהלך זה היא שישראל, במו ידיה, מחסלת את המדינה היהודית.
יכול להיות שאנחנו מנסים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ובסוף נאבד את כולה. בעוד שהשלום אפשרי ובהישג יד, הקיום המתמשך של ישראל כמדינה יהודית אקסקלוסיבית, אולי לא ימשך לאורך זמן – מפני שהניסיונות ליצור מדינה על טוהר האתניות הם לגמרי לא בתוקף במאה ה-21, במיוחד כשעַם אחד מנסה להיות הדומיננטי, ולהדיר לגמרי את רגליו של עם אחר.
אבל אולי בכל זאת מעז יצא מתוק. כישראלים וכאנשי שלום, אנחנו לא נרתעים מהאפשרות לחיות יחד עם פלסטינים בחברה דו-לאומית שוויונית. זה כבר קרה בעבר. כשדרום אפריקה עברה לשלטון הרוב השחור, האפריקאנרים לא נעלמו. הם המשיכו לדבר אפריקנס, ללכת לבתי ספר ואוניברסיטאות שלהם, לקרוא את העיתונים שלהם וללכת לכנסיות שלהם. לכן, גם אם ממשלת ישראל תיצור מציאות של מדינה דו-לאומית, השפה העברית, התרבות המוסדות והכלכלה הישראלית ימשיכו לשגשג, גם בתוך מסגרת פוליטית וחברתית ישראלית-פלסטינית. כך, סוף סוף, יתגשם חזון הציונות: העם היהודי יוכל לשוב תרבותית, ולא פוליטית לערש תרבותו, ארץ ישראל והמזרח התיכון בכלל.
כולם מדברים על שלום 