"יהודים שהם נגד הכיבוש, או שמבקרים את מדיניות ישראל, סובלים משנאה עצמית. כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות"
1) שני יהודים, שלוש דיעות.
רוב העולם היהודי לא חי בישראל, ורוב הישראלים רוצים בפתרון של שתי-מדינות. בהתחשב בנתונים אלו, אנטי-ישראליוּת ושנאה עצמית הן דבר נפוץ מאוד ביהדות העולם.
2) ביקורת היא יתרון.
אחד הדברים שהביא את ההוגים היהודיים למקום מכובד בפילוסופיה ובמוסר, היה היכולת להטיל ספק, לשאול שאלות, לבקר ולהשתפר. אל לנו להימנע משיפור-עצמי.
3) היהדות וזכויות האדם הולכות יחד.
צדק חברתי ודאגה עמוקה לזכויות אדם ואזרח מאפיינים את העם היהודי כיום, בעיקר בגולה, ששם חיים רוב היהודים. יהודים תורמים להרבה מטרות טובות בעולם, ולרווחתם של אחרים. רנה-קאסן, יהודי צרפתי שמזוהה מאוד עם הקהילה היהודית, חיבר את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שזיכתה אותו בפרס נובל לשלום בשנת 1968. יהודים היו פעילים בתנועות לזכויות אדם ואנטי-אפרטהייד בדרא"פ, יותר מגודלם היחסי באוכלוסייה. למעשה, כול השרים של ממשלת מנדלה הראשונה היו יהודים, ושופט יהודי היה זה שכתב את החוקה החדשה של דרום אפריקה. יהודים הובילו את הפעילות המהפכנית באירופה, בארצות הברית ובאמריקה הלטינית, וללאון בלום, הנשיא היהודי של צרפת, מיוחסת האמירה ש"היהודים הם הדת של הצדק".
זאת אומרת, שחוץ מהעמדות הפוליטיות של יהודים לגבי ישראל והסכסוך – רוב היהודים, כולל אלו שזורקים בפניהם את "השנאה העצמית", מתנגדים לכיבוש, ודואגים לרווחת ישראל מתוך שהם רואים קשר בינה לבין רווחת הפלסטינים. זה פשוט בלתי נתפס שהיהודים יביעו דאגה לזכויות אדם בכל מקום בעולם אבל ישליכו את העקרונות שלהם, כשהם נכנסים לארץ.
4) אם כבר, זה אנטישמי לטעון את ההפך.
אם מי שמבקר את הריסות הבתים, המחסומים, המערצים וההוצאות להורג ללא משפט והעריצות הצבאית הוא – מכונה אנטישמי – זה אומר שההפרות האלו של זכויות אדם והחוק הבינלאומי עולות בקנה אחד עם הציוויים ביהדות! וזאת כבר ממש עלילת דם… אז מי האנטישמי פה מבינינו?
לעיון נוסף:
כולם מדברים על שלום 