1) וואללה?! אז למה מספחים באמצעותה שטחים?

תראו, כל העולם מכיר בזכותנו לבנות גדר/מכשול/חומה, והדבר גם מעוגן בזכויותינו הבינלאומיות, ומאושש בפסיקות של בית הדין הבינלאומי. אבל כל זה רק אם החומה נבנית על הקו הירוק (או בתוכו), כמכשול ביטחוני אמיתי. אפשר להסביר את הצורך בחומה בסיבות ביטחון, ובוודאי גם להתווכח על כך, אבל בשום אופן לא ניתן להצדיק את סיפוח הקרקעות הפלסטיניות בתירוצים ביטחוניים, במיוחד כאשר השטחים שאותם היא מספחת אינם מועילים ביטחונית. מילא היה מדובר באחוזים בודדים, אבל אנחנו מדברים על חומה ש-80% ממנה עוברים בתוך הקו הירוק, ומפרידים בין פלסטינים לפלסטינים.

בשביל מה כל ההרפתקאה הזאת? הרי, אילו היינו בונים את הגדר על הקו הירוק, היא אפילו לא הייתה שנויה במחלוקת. ישראל לא הייתה עומדת בפני בית הדין הבינלאומי, אשר פסק שהחומה (לשון בית המשפט) איננה חוקית, גם בגלל שהיא מסיגה את השטח הפלסטיני, וגם בגלל שהיא מפירה את עקרון המידתיות: המידה של סבל שהיא גורמת לאוכלוסיה הפלסטינית היא בעליל לא-מידתית לדאגות הביטחון של ישראל – במיוחד בגלל שביטחון הוא לא המניע העיקרי מאחורי בניית החומה מלכתחילה. בית הדין הורה על פירוק החומה, פסיקה שאוששה על ידי העצרת הכללית של האו"ם, בתמיכת כל מדינות העולם (ובהן כל מדינות אירופה), כשמולן, כרגיל, ארצות הברית, ישראל, אוסטרליה ושני איי-שוניות.

ישראל החליטה להיכנס למסע יקר כלכלית ופוליטית לא למען הביטחון, אלא למען תוואי שייספח חלקים מהגדה המערבית. בדצמבר 2005, שרת המשפטים ציפי לבני אפילו הודתה ש – "לא צריך להיות גאון כדי להבין שלגדר יהיו משמעויות על הגבול העתידי. זו לא הסיבה שבגינה היא נבנתה, אבל אפשר שיהיו לה השלכות פוליטיות". גורמים רשמיים בממשלה הישראלית דיברו רבות בפומבי על תוואי הגדר ועל חיבור גושי ההתנחלויות, ובכלל זה גם "ירושלים רבתי", למרקם החיים בישראל. נו, אתם עדיין חושבים שזה לצרכי ביטחון?

2) מוכרים לנו "הפרדה" בנימוקי "ביטחון"

שמה הרשמי של הגדר הוא לא "גדר הביטחון" אלא "מכשול ההפרדה". משרד החוץ, שהבין ודאי את משמעות המילה "הפרדה" (באפריקנז: אפרטהייד), הוא היחיד שלא השתמש במונח הרשמי, אלא בשם "גדר הביטחון", ובסוף זה תפס גם בתקשורת. זוהי דוגמה מושלמת לאופן שבו סיסמאות פוליטיות עטופות בהילה הביטחונית, כדי שלא ניגע בהן מייראת קדושה. האמת היא שזאת גדר שמטרתה לספח את המתנחלים ושטחיהם-הגנובים לישראל. וכרגיל, כל כך רצינו לשכנע אחרים שמטרת הגדר היא ביטחון, עד שנפלנו בספין של עצמנו, והתחלנו להאמין לכך גם כן.

בוא נזכור שהגדר נהגתה על ידי ממשלת ברק בשנת 2000, כאמצעי להיפרדות פיסית מהפלסטינים, שישראל תמיד רצתה בה, כמו גם כמעין אזהרה לערפאת, שאם לא יהיה יותר "רך", ישראל תוכל לבצע צעדים חד-צדדיים כדי ליצור עובדות בשטח (כאילו שהיא לא עשתה זאת משך שנים). באוקטובר 2000, פרסמה ממשלת ברק "תכנית היפרדות ביטחונית", שבה הוצע "מכשול" שיספק ביטחון פיסי לאזרחי ישראל (הכולל באופן מרשים את המתנחלים), ולתבוע מהפלסטינים מחיר כלכלי גבוה, באמצעות סגרים, הגבלות מסחר, סנקציות ואמצעים אחרים, כדי ללחוץ עליהם להיכנע לתנאינו.

3) "חורים" בסיפור הביטחון

  • החומה כוללת יותר מ-200,000 תושבים-פלסטינים בצד ה"ישראלי" שלה (לא כולל ירושלים). אם הפלסטינים הם סכנה ביטחונית, כיצד יתכן שהמכשול הוא לצרכי ביטחון?
  • הסטטיסטיקה מלמדת שרוב המחבלים הסתננו בכלל במחסומים, לא דרך השטחים הפתוחים. הבדיקות במחסומים עדיין מגוכחות, בגלל שלא ניתן למנוע מרבבות פועלים פלסטינים (באישור) מלהיכנס לישראל (עדיין), ולהכביד על התנועה של המתנחלים מן/אל ישראל. החומה לא הייתה נחוצה מסיבה ביטחונית, אלא מסיבה טריטוריאלית.
  • החומה לא עוצרת רקטות ולא יכולה לעמוד בפני מנהרות. אז האם היא פתרון אמיתי, או אקמול שמטפל בסימפטום? האם אנחנו באמת מצפים שהפלסטינים ייכנעו ודי, או שהם ימשיכו למצוא דרכים להתנגד? אולי במקום לסתום אותם בחומות בטון כדאי יותר לטפל ולהקשיב למצוקה שמאחורי האלימות?

4) החומה מזיקה לביטחון

מומחי ביטחון רבים טוענים שהחומה מזיקה לביטחון, ולא תורמת לו, כי היא הופכת את חיי הפלסטינים לנואשים, ולכן יש לצפות שהם ימשיכו להגיב לה, גם באלימות, בין אם מעליה (קסאמים למשל), מתחתיה (מנהרות, כמו זו שבאמצעותה חטפו את החייל שליט), בחו"ל, או באמצעים אחרים. החומה אינה הפתרון, כי היא רק מנציחה ומרחיבה את הבעיה.