1. דעת הקהל הפלסטינית הייתה דווקא בעד ריסון האלימות כלפי אזרחים.

הסיבה העיקרית מאחורי ה-הֻדנַה (הפוּגה) של החמאס ב-2005-2006 הייתה הצורך להתחשב בשאיפות של הציבור הפלסטיני, אשר תמך באופן כללי ברגיעה ובפירוק הקבוצות החמושות (Center for Special Studies 2006). בהכללה, במשך רוב הזמן, רוב הציבור הפלסטיני מתנער מפגיעה באזרחים. הרוב גם חיים, חרף הדיכוי הצבאי, בלי לשאת נשק. הם עוברים במחסומים או נמנעים מהם, משתתפים בהפגנות, או לא, מגדלים ילדים, והולכים לעבודה. מיליוני בני אדם שאינם לוקחים חלק באלימות כלפי אזרחים בכלל "לא נספרים".

2. לפלסטינים אין מונופול על הטרור.

רה"מ לשעבר, בנימין נתניהו (1995), מגדיר טרור כ"תקיפה מכוונת ושיטתית של אזרחים במגמה לזרוע מורא, לשם מטרה פוליטית". לפי הגדרה זו הן ישראל והן הפלסטינים אשמים בטרור. במהלך האינתיפאדה השנייה למשל, יותר מ-1,000 אזרחים ישראלים נהרגו, כולל 113 קטינים, וכ-6,000 נפגעו. באותה העת נהרגו כ-4,400 פלסטינים מהתקפות ישראליות, כאשר בין 46% – 60% מהם לא השתתפו בלחימה, ובהם יותר מ-860 קטינים. יותר מ-29,000 פלסטינים נפצעו (לפי נתוני הצלב האדום). כולם היו קרבנות טרור.

אם אנחנו מאמצים גישה של זכויות אדם לנושא הטרור, אנו אוסרים כל פגיעה, הרג או איום על אזרח שאינו לוחם בכל דרך. הגישה של זכויות אדם שימושית במיוחד בכך שהיא מגנה כל סוג של טרור, בין אם על ידי שחקנים לא-מדינתיים (אלו שבדרך כלל מואשמים בטרור) או ממדינות (אשר לרוב יוצאות פטורות). אבל האמת היא, שמדינות הן האחראיות לרוב הגדול של האלימות וההרוגים, ולכן הרבה יותר חשוב לדרוש מהן דין וחשבון כלפי החוק הבינלאומי, מאשר מהקבוצות שאנו קוראים להן "טרוריסטיות". בספרו "מוות על ידי ממשלה" טוען ר"ג רומל (1994: 13) שכ-170,000 אזרחים תמימים נהרגו על ידי ארגוני טרור לא-מדינתיים במרוצת המאה העשרים, מספר לא מבוטל, אבל הוא מוסיף:

במהלך שמונים ושמונה השנים הראשונות למאה זו [ה-20], כמעט 170 מיליון גברים נשים וטף נורו, הוכו, עונו, נדקרו, נשרפו, הורעבו, הוקפאו, רוסקו או הועבדו למוות; נקברו חיים, טובעו, נתלו, הופצצו, או נהרגו בכל אחת מהדרכים הרבות של ממשלות לגרום את מותם של אזרחים וזרים לא חמושים וחסרי ישע. ואפשר שמתו עד כ-360 מיליון בני אדם.

וכל זה לא כולל את זאיר, בוסניה, סומליה, סודאן, רואנדה, לבנון, עזה, ממשל סדאם-חוסיין והשפעת הסנקציות של האו"ם על האזרחים העיראקיים, ורציחות בחסות מדינות – שאירעו אחרי שרומל אסף את נתוניו. זה גם לא כולל את כל האמצעים שמשתמשות בהן מדינות שאינם מובילים בהכרח למוות: עינויים, כליאה, רדיפה, הריסת בתים, הרעבה מזורזת, איומים וכל השאר.

כלומר, בעוד ש"טרור מלמטה" הוא לא חוקי, לא מוסרי ונורא, הוא מחוויר לעומת ה"טרור מלמעלה" של מדינות, ובכללן גם זה של ישראל. זו הסיבה שבגללה אנחנו לא צריכים כל הזמן להאשים, אלא לגרום לצדדים לקחת אחריות על מעשיהם במסגרת זכויות האדם והחוק הבינלאומי.

לעיון נוסף: