– ו/או –

יהודים וערבים מעולם לא חיו יחד בשלום

קודם כל, אילו זה היה המצב, הרי שכול הרעיון הציוני, להביא לאזור של מאות מיליוני ערבים כמה יהודים – היא לא רעיון מי יודע מה….

 

למרבה המזל, זה ממש לא נכון.

1) אל תשליכו את האנטישמיות באירופה על ההיסטוריה של היהודים במדינות ערב.

לאורך ההיסטוריה הארוכה של המזרח התיכון וצפון אפריקה חיו קהילות יהודיות משגשגות כמעט בכל מקום. מקרים של מתחים ותקריות ארעיות של סכסוך בוודאי היו, אך הם היו מעטים ביותר, וזניחים עם מוסיפים לכך פרספקטיבה היסטורית (בין אם 1600 שנים של אסלאם, ובין אם אלפי שנים של דו-קיום פרה-אסלאמי). אמת, התפיסה של שוויון לא הייתה אז כמו שהיא קיימת היום, וזה נכון גם למערב, עד המהפכות האמריקאנית והצרפתית. אבל ללהק את המוסלמים בתפקיד ה"אויב" הנצחי של יהודים באשר הם, זה כמו שבדרום ארה"ב אמרו בשנות ה-50' שלבנים ושחורים פשוט לא יכולים לחיות יחד.

יהודים היו הנרדפים הקבועים של הנצרות, לא של האסלאם. בזמן שבאירופה הופצו עליהם עלילות דם ובעת שהם הותקפו, נאנסו להמיר את דתם ואף עונו והוצאו להורג ברחבי "העולם הנוצרי", דווקא "בעולם האסלאם" יהודים ונוצרים הוכרו כ"עמי הספר". הם כונו דִ'מִי (בן חסות) ונהנו מאוטונומיה קהילתית פנימית, וזכו לזכויות פרטיות וקולקטיביות שוות, שבזמנו נוהלו בעיקר לפי חוקים דתיים ומסורותיים. שלא כמו בארצות אחרות, במזרח התיכון, לפחות עד שהציונות לא הפכה לאיום ממשי על תושבי הארץ, היהודים לא נחשבו כופרים באסלאם ודתם לא הומרה בכפייה.

ואף יותר מכך, באירופה חשבו את היהודים ל"שמיים" ולתת-סוג של העמים הערבים, אבל דווקא באזורנו היהודים לא נחשבו גורם זר. למעשה, עד הופעת הציונות לא היה מעולם דבר שהתקרב לאידיאולוגיה של אנטישמיות בעולם המוסלמי, והיהודים והנוצרים הכירו עקרונית במעמדם הנחות לזה של המוסלמים (דבר שהתבטא במעשים סמליים ומיסוי). להוציא מקרים יוצאי דופן של שלטון שיעי, ב"עולם הערבי" יהודים מעולם לא סבלו מהגבלות חמורות כמו אלו שנכפו עליהם על ידי הקהילות הנוצריות של אירופה (כמו איסור להחזיק באדמה, לעסוק במקצועות רבים ולהיכנס לערים הגדולות), ורובעי היהודים לא דמו בשום צורה לגטאות האירופיים. כשהיהודים גורשו מספרד ופורטוגל בזמן האינקוויזיציה הנוצרית-קתולית, הם מצאו מקלט באימפריה העות'מאנית המוסלמית. רדיפות, פוגרומים ולבסוף גם השואה היו תוצר של האנטישמיות האירופית והנוצרית, לא של תרבות האסלאם. כפיית הדגם האירופאי של אנטישמיות על המזרח התיכון וצפון אפריקה עושה עוול גדול להיסטוריה של המוסלמים והיהודים ה"מזרחים".

הערבים התנגדו לאימפריאליזם האירופאי, וראו את הציונות כבת חסות שלו. דבר שאיננו מנותק מהמציאות, בהתחשב בהידפקותם של ראשי הציונות על שערי הבריטים, ובנכונותם של האחרונים לספק להם את הצהרת בלפור. ההתנגדות לציונות השפיעה לראשונה גם על מצבם יהודים בחלק ממדינות ערב, במיוחד במצרים ועיראק, ובמידה פחותה בסוריה. עם זאת, חלק ניכר, אם לא רוב – היהודים המזרחים שהיגרו לישראל, עשו זאת מסיבות דתיות וכלכליות, ולא בגלל שגורשו מארצות המקור שלהם, או בגלל שבוצעו בהם פוגרומים כמו ברוסיה, צרפת, פולין או ספרד.

ככלל, יהודי ארצות-ערב חיו על סיר הבשר (בעיקר בעיראק ומצרים), להבדיל מיהודי מזרח-אירופה שחיו בדלות ובמעמד בזוי, וזכו ליחס משפיל ומחפיר. קהילות יהודיות משגשגות קיימות גם היום במרוקו (שם יש אפילו שר יהודי בממשלה) ובתורכיה. אפילו באיראן יש קהילה יהודית.

2) עד הציונות, גם בפלשתינה היו יחסים הרמוניים למדי.

ההיסטוריונים הספרדיים אליהו אלישר (1997) ומירון בנבנישתי (2001) מעידים שגם היחסים בין יהודים וערבים בפלסטין היו הרמוניים בדרך כלל. עליית הציונות שינתה זאת – והמאבק הראשון בין יהודים וערבים התרחש בסג'רה בתחילת המאה העשרים, כשיהודים רכשו אדמת כפר של בעלי קרקע נעדרים וגירשו את האיכרים שעיבדו אותה משך דורות (Khalidi 1997).

כיהודים עלינו לקבל אחריות על מעשינו ולא רק להאשים אחרים. בהקשר זה מהדהדות מילותיו של אחד העם, במאמרו המוקדם מ-1891 "אמת מארץ ישראל":

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו […] רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערבים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא […]

הן זאת בודאי יכלנו [=היינו יכולים] ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה אפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר [=לומר] בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא [=האימפריה העות'מאנית]. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס [=עריצות], כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנם מתהלכים עם הערבים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת.

לכן, הקונפליקט אינו טבע קדמון. אנחנו נתונים בסכסוך פוליטי בין שתי תנועות לאומיות הדורשות את אותה הארץ, ברגע היסטורי נתון. רק אם עומדים על ההגדרה הנכונה של המצב, במקום שנתלה אותו בכוח עליון, אפשר לצאת מהבלגן הזה. אפילו עכשיו, במלאת 43 שנים לכיבוש, 62 שנים לנכבה/עצמאות ומאה שנים לקונפליקט הלאומי, ניתן בנקל למצוא פלסטינים ויהודים-ישראלים עובדים יחד באופן לא אלים למען שלום צודק.